<h1>קונטרס הראיות לריא"ז</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[לימא כתנאי ביצוע בשלשה דברי ר' מאיר וכו'] ...אפילו הם לבדם, אם הם מתרצים זה לזה ומוחלין זה לזה או נותנין זה לזה בידם דבר [ידוע], ודאי בקנין כל מה שעושין קיים. אלא הפשרה היא שמטילין עליהן הדיינין בעל כרחם כמו שמטילין עליהם הדין בע"כ, ובזה ודאי צריכין רשות מבעלי דינין, אם הם רוצים שיטילו עליהם פשרה לפי דעת הדיינין, והיינו דאמרינן להו [ז' ע"א] דינא בעיתו אי פשרה בעיתו, ואין לנו לעשותם יותר מדאי, כיון שהפשרה היא לפי דעת הדיינין. משום הכי בעי ר"מ ג', לפי שהדיינים עושים פשרה מדעתם, וצריכים לדקדק בה, ולילך נמי אחר הרוב כמו הדין, וכך הולך נמי פתרון מז"ה. ומשום הכי פליגי בה נמי כל הני תנאי דלקמן, ואיכא למ"ד נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע, ואיכא נמי למ"ד משנשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין (נותן) [נוטה] אי אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו, ואיכא נמי למ"ד אסור לבצוע כלל, לפי שפשרה זו מדעת הדיינין היא, אבל אם היא מדעת בעלי דינין והן יודעין ענין הפשרה ומתרצין בה, אפילו לאחר גמר דין נמי יכולין לפייס בעלי דיינין שימחלו זה לזה, והיינו דקאמר אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין איש לחברו, ומ"ד אסור לבצוע קאמר הכי, דאע"ג דאסור לבצוע, מה שעושין מדעת בעלי דינין אין זה בצוע אלא הבאת שלום היא, שטורחין ומפייסין בעלי דינין עד שיתרצו ויהא שלום ביניהם, ואין לך מצוה גדולה מזו, וכך היה עושה אהרן, אמנם אין להכריחם ולעשותם אלא לרצותם ולפייסם, והבצוע שהוא אסור הוא הפשרה שמטילין עליהן ע"כ. ומאן דאמר מצוה לבצוע, סבר מצוה למימר להו דינא בעיתו או פשרה בעיתו, ואם הם מתרצים בפשרה מטילין עליהן פשרה לפי ראות הדיינין, והיינו דאמרינן לקמן [ל"ב ע"ב] צדק צדק תרדוף, אחד לדין ואחד לפשרה, ואע"פ שהפשרה היא מדעת הדיינין, יש בה מצוה, שהרבה פעמים הוא קשה לילך על הדין, וכדאמרינן [ב"מ ל' ע"ב] לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה, לפיכך נוטלין הדיינין רשות מבעלי דינין ומטילין עליהן פשרה לפי דעתן ולפי הצורך ולפי הזמן ולפי בעלי דינין, וצריכין להזהיר[ן] לעשות הדבר בצדק על הפשרה כמו על הדין.
<h2>דף ח:</h2>
אביי אמר דכ"ע חוששין משום לעז ומשום כבודן של ראשונים והכא במאי עסקינן שהתרו בה סתם. היכא דאכנוף בכ"ג ואיבדור דכ"ע חוששין לכבודן של ראשונים ואין דנין דיני ממונות עד דאיכא כלהו, והכא בדלא אכנוף אלא ג' מתחלה, (וכגון שאין ללחוש) [וכאן אין לחוש] ללעז שמא יוסיפו הדיינין, שכבר הביא הבעל עדים שזינתה אשתו והם שהתרו בה סתם, ואליבא דר"מ לא הויא התראה, הילכך דנין דיני ממונות דמוציא שם רע בג', דתו ליכא למיחש שמא יצטרכו לדיני נפשות ויוסיפו הדיינין, שהרי העדים שהיה להם לבא מפני דיני נפשות כבר באו, ואין כאן דיני נפשות אליבא דר"מ. וכן צריך לפרש דברי רב פפא דאוקמא באשה חברה, ודברי רב אשי דאמר כגון דאתרו בה למלקות, וכן דברי רבינא דאמר כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול, וכן כי מוקי לה דאיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות, דכלן צריך לפרש דלא איכנוף בכ"ג אלא ג' היו מתחלה ואין כאן דיני נפשות אליבא דר"מ, ואין לחוש שמא יבואו לידי דיני נפשות ויצטרכו להוסיף הדיינים, שהעדים שהיה להם לבא על דיני נפשות כבר באו, ואע"פ שהן באין על דיני נפשות היו מעידין בפני ג', ואעפ"י שאינן יודעין שיוכחשו בבדיקות, שמא[יפה] הם יודעין הדיינין מתחלה אם יוכחשו או לא, ואפילו באו מתחלה בהכחשה יכולין לשנות דבריהם עד שלא נחקרה עדותם ויכוונו עדותן בלא הכחשה, ואעפ"כ מעידין בפני ג' דיינין, שאין צריכין להעיד בפני כל הסנהדרין, אלא אם יעידו בפני ג' מהם די להם, ואחר שחקרו הג' עדותן שוב אין יכולין לחזור בהן ואינן (רוצים) [צריכים] עוד להעיד בפני כל ה[כ]"ג (יעידו), ואע"ג דאיכא למיחש מתחלה שמא יכוונו עדותן בפני ג' ויצטרכו לדון דיני נפשות ולהוסיף הדיינין אפ"ה לא אמרינן דחיישינן ללעז אלא על הדין שרוצים (להם) [לדון] בג' ואם יצטרכו לדון דיני נפשות צריכין להוסיף הדיינין, הילכך מתחלה אין דנין אלא בכ"ג, אבל על קבלת העדות לא איכפת לן אם מקבלין העדות בג' [ו]אח"כ צריכים להוסיף הדיינין לדון, בכל דיני נפשות נמי כך הוא. וכי מתרצינן נמי מעיקרא הכא במאי עסקינן כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדות והזימום לעדי הבעל ה"נ מתפרש, דלא איכנוף בכ"ג, דהא מדאמרן לעיל כגון דאיכנוף והכא לא אמרן הכי, ש"מ דהכא בדלא איכנוף הואי, אבל כל קבלת עדות היה בג' בין של עדים בין של מזימים, ולפיכך אין כאן משום כבודן של ראשונים, וכך צריך לפרש הברייתא ודאי אליבא דכולהו אמוראי דפרשי פלוגתא דר"מ ורבנן, ואין צורך להדחק כמו שנדחק המורה שפירש דכבוד הראשונים ליכא למימר הכא משום דדינא אחרינא הוא.
<h2>דף ט.</h2>
רב אשי אמר כגון דאתרו בה למלקות. הקשה מז"ה במהדורא קמא, דמאי אריא דאתרו ב(י)ה למלקות, תיפוק לי משום מלקות דבעל, דכתיב [דברים כ"ב] ויסרו אותו, ותניא [כתובות מ"ו ע"א] ויסרו, זו מלקות. ויש לתרץ קושיית מז"ה דיש ספרים שכתוב בהם דאתרו ביה למלקות, ועל מלקות דידיה קאמר, ואף לספרים שכתוב דאתרו ב(י)ה איידי דאמר ולא אתרו ב(י)ה לקטלא, אמר אתרו בה למלקות, וה"ה משום מלקות דידיה.
<h2>דף ט:</h2>
חזר והביא בעל עדים והזימום לעדי האב וכו'. נ"ל דדוקא בעדים איכא למימר הכי, דהוו ליה כב' עדויות, שמעידין על זה לממון ועל זה לנפשות, אבל כשאדם מתחייב על מעשיו אע"פ שיש באותו המעשה ממון לזה ונפשות לזה פטור, דהא אמרינן בפרק שור שנגח ד' וה' [ב"ק מ"ב ע"א] אין אסון באשה נענשין, יש אסון באשה אין נענשין, משום דאין אדם מת ומשלם, ואע"ג דהויא ליה ממון לזה ונפשות לזה, שהרי דמי וולדות הם לבעל כדאמרינן התם, ותנן נמי בפרק הכונס [שם ס"א ע"ב] היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור, דאין אדם מת ומשלם, ואע"פ שהיה עבד של זה וגדיש של אחר, דסתם קאמר, ואע"ג דהוי ממון לזה ותשלומין לזה, דדמו להנך דהכא, דלא אמרינן ממון לזה ותשלומין לזה חייב אלא בעדות (דעדות) [דעדים] זוממים, דהוו להו כמעידין שתי עדויות, והאי לחוד והאי לחוד אבל כשאדם מתחייב על מעשיו, כיון דעל מעשה אחד איכא מיתה ותשלומין פטור על התשלומין אע"פ שהתשלומין הוה מחמת זה והמיתה מחמת זה. ובפרק בן סורר [ע"ד ע"א] אמרינן בהדיא, דאפילו במיתה לזה ותשלומין לזה, ל"ש, דאמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו ושבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם פטור, מ"ט מתחייב בנפשו הוא.
<h2>דף יא.</h2>
כיצד רבי ינאי אומר משום רשב"ג מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין ואימריא דעקדין. פירוש אע"פ שכבר חרב הבית בימי רשב"ג ובימי ר"ג אביו, ששלח נמי בכה"ג כדאמרינן לקמן, והינו קמאי ובתראי דאמרינן לקמן, דהיינו האב והבן, וכבר חרב הבית בימיהם ולא היו צריכין לגוזליא ואמריא, אפ"ה היו עושין אותן סעד לעבור, כמו שהיו נוהגין בימי הבית כשהיו צריכים להם, האימריא בעבור פסחיהם ולגוזליא בעבור קיני יולדות, ועוד היו (מעכבין) [מעברין] בעבור שהיו רואין שהיה הזמן מאוחר ואין השנה הולכת כתקנה ואין האביב בזמנו.
<h2>דף יד.</h2>
מאי(ן) אין סמיכה אילימא דלא דיינינן דיני קנסות בח"ל והתנן סנהדרין נוהגת בין בא"י בין בח"ל. הקשה מז"ה במהדורא קמא, דא"כ היכי אמרינן בכל דוכתא [ב"ק פ"ד ע"ב] דאין דנין דיני קנסות בבבל. וי"ל אע"ג דתני [מכות ז' ע"א] דסנהדרין נוהגת [בין בארץ] בין בח"ל, ה"מ היכא דלא נהגא בא"י אבל היכא דנהגא בארץ לא נהגא בח"ל, הילכך אין דנין דיני קנסות בבבל היכא דאיכא סנהדרין בארץ. וזה נראה בעיני דוחק גדול, לומר שנהגו סנהדרין בח"ל כשאין בארץ, וזה לא היה מעולם, לא בימי הבית ולא לאחר חרבן הבית, ועוד בהדיא תנן נוהגת בין בארץ ובין בח"ל, וה"נ משמע בשילהי פ"ק דמכות [ז' ע"א], דדריש התם בכל מושבותיכם, למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובח"ל. ומאי דקשיא ליה למז"ה, אמאי אין דנין דיני קנסות בבבל, צריך לפרש דהא דתנן במכות סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בח"ל, אינו אלא בזמן שהיו דנין דיני נפשות, ולפיכך היו מושיבין סנהדרין אפילו בח"ל, כדי לדון דיני נפשות בכל מקום, מיהו בא"י היו מושיבין בכל עיר ועיר ובח"ל היו מושיבין נמי בכל פלך ופלך כדאמרינן במכות [שם], אבל בזמן שלא היו דנין דיני נפשות לא היה סנהדרין נוהגת בח"ל, דאפילו בא"י נמי לא היתה נוהגת אלא סנהדרי גדולה בלבד, דכיון שלא היו דנין דיני נפשות לא היו צריכין אלא לסנהדרי גדולה בלבד, שהיה שם הנשיא וכל החכמים, והיו מקדשים החדשים ע"פ הראיה כדאמרינן בר"ה [כ' ע"א], וגם היו גוזרים גזירות ומתקנים תקנות כדאמרינן [ב"ק פ"ח ע"ב] באושא התקינו, היינו כשהיתה סנהדרין באושא, ועל זה אמרינן [ר"ה ל"א ע"א] י' גליות גלתה סנהדרין, ואפילו את"ל שהיו סנהדרי קטנה אפילו אחר שלא היו דנין דיני נפשות, כדתנן בפרק י"ט של ר"ה [כ"ט ע"ב] אמר לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד, מ"מ י"ל דוקא בא"י היו סומכין תלמידיהן ומושיבין אותן בסנהדרין קטנה, שאם יצטרכו יושיבו אותן בסנהדרין גדולה, אבל בח"ל לא היו צריכין לסנהדרין קטנה, כיון דבטלו דיני נפשות, דכל עיקרן בעבור דיני נפשות היו, וכשהיו סומכין בא"י לא היו סומכין אלא אותן המצויין אצלן, ובדוחק היו סומכין אפילו אותן שאצלם, דזימנין לא הוה מסתייעא מילתא, כדאמרינן לקמן, אבל מבני בבל לא היו צריכין לסמוך, כיון שבטלו דיני נפשות, ובדיני ממונות אפילו בא"י היו דנין בהדיוטות, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ובחבלות דבעינן מומחין, שליחותייהו קעבדינן אע"פ שלא היו מוסמכין ולא היו צריכין לסמיכה, ועל דיני קנסות אין חוששין כל כך, ואם [איתרמי] מי שתובע דיני קנסות משמתינן את הנתבע עד דאזיל בהדיה לא"י כדאמרינן בפ"ד אבות נזיקין [ב"ק ט"ו ע"ב].
סומכין בא"י ונסמכין בח"ל. פירוש, דאיכא למימר כיון דסומכין בארץ הויא כסמיכה בארץ. ולבסוף פשיטא דאפילו בא"י לא מהנייא סמיכה אלא אי הוו גם נסמכין גבי סומכין כדאמרינן חד דהוה גבהון סמכוהו, וחד דלא הוה גבהון לא סמכוהו, ורב (נחמן) [שמן] בר אבא בא"י הוה, ותלמידו של ר' יוחנן היה כדאמרינן בכתובות [כ"ג ע"א] א"ל רבי יוחנן לרב שמן בר אבא זיל איטפול בקריבתך, והיה אומר לו כן על בנתיה דשמואל שנשבו ועלו בא"י, והיה רוצה ר' יוחנן לסומכו ולא יכול מפני שלא היה אצלו באותה שעה.
<h2>דף טו.</h2>
אפילו תימא ר"מ כיון דשבקת להו מכחש כחשן. פירוש, בענבים דצריכין קצת לקרקע עסקינן, [דאי] אין צריכין לקרקע כלל אפילו רבנן מודו דכל העומד ליבצר כבצור דמי, כדאמר בכתובות פרק נערה [נ"א ע"א] א"ל דצריכין לדיקלא (לא) קאמינא, דאי(כא) [לא] צריכין לדיקלא, כל העומד ליבצר (כצבור) [כבצור] וכתלושין הוו, וה"נ אע"ג דהנך ענבים עומדות לבצירה, צריכין לקרקע קצת, משום הכי אמרי רבנן הרי הן כקרקע, והלכה כוותייהו, דיחיד ורבים הלכה כרבים. והא דקאמר כמה דשבקת להו מיכחש כחשן, משום דלא דמו לשיער, בשיער ודאי כל דשבקת ליה אשתבחי משבח אבל הנך ענבים, אע"ג דצריכין לקרקע קצת, מ"מ אי שבקת להו טפי מכחש כחשן ומשום הכי לא דמי לשער.
<h2>דף טו:</h2>
איבעיא להו שור סיני בכמה מגמר שעה מדורות או לא. פירוש, אע"ג דלא איצטריך ליה [בעי] לפרושי קרא.
<h2>דף יז.</h2>
ת"ר וישארו שני אנשים בקלפי נשתיירו. פירושו נראה בעיני, שזה יש בין ת"ק דאמר בקלפי נשתיירו ובין ר"ש דאמר במחנה נשתיירו, דת"ק סבר שהלכו ליטול הפיתקין שלהן כשאר הזקנים, אלא שלא הוצרכו ליטלן, שכיון שנטלו הע' זקנים הפיתקין שלהם, הב' האחרות עלה בידם חלק, ואלו הב' הפיתקין שנשתיירו (בה) [בק]לפי היה כתוב בהן זקן וידוע ודאי שהן אלדד ומידד (ו)לא הוצרכו ליטלם שאין כאן זקן אחר אלא הם. ור"ש סבר שלא הלכו ליטול כלל לפי שמיעטו עצמן [ו]אמרו אין אנו ראויין לאותה גדולה, וכיון שלא הלכו ליטול לא הוצרכו לפיתקין (ומקלפין) [ולקלפי] כלל, שהרי אלו הוציאו עצמן מן הכלל.
מהו דתימא כיון דאמר איני יודע וכו'. פירוש, דכיון דאמר איני יודע והוצרכו (להוציא) [להוסיף] אחרים תחתיו כבר יצא ממנין הדיינין ושוב אין נמנה עמהן בדין זה בכל מה ש[י]אמר, וכיון שאין הוא מן המנין הויא ליה ב"ד שקול.
אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי חכמה ובעלי קומה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון. פירוש שמחזירי' אחר בני אדם שיש להם כל אלו המדות. מיהו אם אין נמצאין בכל המדות, העיקר הוא שיהו בעלי חכמה, שאם אינן בעלי חכמה אין כל המדות שוין כלום.
<h2>דף יח:</h2>
והתניא פעמים שאתה מתעלם. פירוש, אלמא זקן ואינו לפי כבודו אינו חייב בהשבת אבדה, והם הכי נמי גבי עדות אין חייב להעיד למי שקטן ממנו, והכי אמרינן בפרק שבועת העדות [שבועות ל' ע"ב] צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא ביה מילתא למיזל גבי דיינין דבציר מיניה לאסהודי קמיה לא ניזיל, ויליף ליה התם (בזקן) [מזקן] ואינו לפי כבודו.
<h2>דף יט.</h2>
א"ל שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך. פירוש, אע"ג דאמרינן בפרק שבועת העדות [ל' ע"א] אמר ר' יהודה שמעתי שאם רצו ב"ד להושיב שניהם מושיבים, אלא איזהו אסור אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. י"ל רשב"ש ס"ל כת"ק דאמר התם מצוה בנידונין שיעמודו, ופליג אדר' יהודה, ואע"ג דסוגיא דשמעתא אזלא התם כר' יהודה, זה יבא כת"ק, או י"ל דיני נפשות שאני, והכא דיני נפשות הוא.
[שבועות ל' ב'] ובעלי דינין לא אמרן אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד"ה [בעלי דינין] בעמידה ודיינין בישיבה. נ"ל, דכך הלכה, דבעלי דינין בשעת גמר דין בעמידה אבל בשעת משא ומתן אפילו בישיבה, כר' יהודה דאמר שאם רצו ב"ד להושיב את שניהם מושיבים, ואע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים, סוגיא דשמעתא אזלא כר' יהודה, דאין צריכין בעמידה אלא בשעת גמר דין כדאמרינן לקמן והאמר מר בשעת גמר דין ד"ה בעמידה ודיינין בישיבה, ואמרינן נמי לקמן צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדה [הדדי] מותבינן להו לתרווייהו, ובעם הארץ לא מותבינן, אלא אם רצה לעמוד עומד ואם רצה לישב יושב, דאין צריכין לעמוד אלא בשעת גמר דין, וכך היא נמי שיטת ר"מ בפרק כ"א מסנהדרין [ה"ד], ובשעת גמר דין אפילו צורבא מרבנן מוקמינן ליה כדאמרינן דדיין יושב בשעת גמר דין כמאן דשרי ערקתא דמסאנא, ולא סגי ליה לאותובי לצורבא מדרבנן מפני חבירו שהוא ע"ה, וצריך לעמוד בעמידה בשעת גמר דין, דהא גבי דביתהו דרב הונא אמרינן הכי שהיה שכנגדה עם הארץ, ועלה קאמרינן דבשעת גמר דין צריכים שניהם לעמוד בעמידה ודיינין בישיבה ויתיב כמאן דשרי ערקתא דמסאנא, אבל בשעת משא ומתן יושבים כלם כר' יהודה. וצריכין [העדים] בעמידה [בשעת העדות] מתחלה ועד סוף, שעדות העדים מתחלה ועד סוף דמי לגמר דין דבעלי דינים. ומאי דאמרינן לקמן אותבינהו לכלהו, בבעלי דינים ובעד קאמר התם, [ב]בעלי דינים משום מר זוטרא דהויא צורבא מדרבנן, ואע"פ שהיה שכנגדו עם הארץ [לאו] בשעת גמר דין הוה, ורב יימור נמי שהיה העד, הושיבו מפני שהיה צורבא מדרבנן, דאמרינן כבוד התורה עדיף, כדאמרינן לקמן, ואע"ג דגבי עד אפילו תחילת דין הוי כגמר דין, י"ל דהתם לא היה עם הארץ עמו שהיה צריך לעמוד בעמידה, אלא הוא לבדו בא לב"ד, ומשום הכי אותבינהו לכולהו, ולכשיבא העד הב' אחר שעה להעיד יעיד בעמידה, שלא היה בפני רב יימור, א"נ אפילו היה בפני רב יימור, והיה מעיד העד השני בעמידה, רב יימר היה מעיד בישיבה, דדוקא בעלי דינין אמרינן קא מסתתמין טענתיה דהאיך, לפיכך צריכין שיעמדו שניהם בעמידה או שניהם בישיבה אבל בעדים אם היה האחד עומד ואחד יושב אין בכך כלום. ור"ש בן שטח דא"ל לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, כדאמרינן בפרק כה"ג, אע"ג דכבוד המלך עדיף מת"ח, י"ל מפני שהיה סובר כרבנן, דפליגי עליה דר' יהודה דאמר אפילו בשעת משא ומתן נמי (ב)בעלי דינים בעמידה, וכי היכי דאמרינן בשעת גמר דין לר' יהודה שניהם בעמידה, ואפילו צורבא מדרבנן בעמידה, דלא ליסתתמין טענתיה דאידך, כך צ"ל נמי בשעת משא ומתן לרבנן.
<h2>דף כג.</h2>
אימא לא כל הימנו שפוסל דיין שהמחוהו רבים עליהם. פירוש, ודוקא המחוהו רבים עליהם, כגון ערכאות שבסוריא, שאע"פ שאין מומחין בתורה, מ"מ [הם] בקיאים במנהגות ובדינין קצת, ולפיכך המחו [אותם] רבים עליהם, אבל אם היו עמי הארץ בעלמא, שאין בקיאים בדינין כלל ולא המחו אותם רבים עליהם, אפילו רבנן מודים שיכול זה לפסול דיינו של זה, שיכול לומר איני רוצה לדון בפני אלה, ודמי לג' רועי בקר דפליגי בהו לקמן ר"מ וחכמים, וע"כ לא פליגי אלא בקבלם ורוצה לחזור בו, אבל אם לא קבלם עליו כ"ע מודו שיכול לפוסלו מתחלה, וטעמא [מפני שאומר] איני רוצה לדון בפני אלה, ולא פליגי רבנן הכא למימר שאינו יכול לפוסלם אלא בערכאות שבסוריא שהמחו אותם רבים עליהם. וכל זה נמי כשהוא בורר כיוצא בהם, שאומר איני רוצה בפני הדיין שבחרת אלא בפני זה אני רוצה ואין גדול ממנו, אז אומרים חכמים שאין יכול לפסול אלא זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ולא כל הימנו לפסול דיינו של חבירו אלא בורר אחר כנגדו, אבל אם הוא רוצה בפני גדולים מהם, ודאי יכול לפסול ולומר אני רוצה ב"ד יפה, כדאמרינן בפירקין דלקמן [ל"ב ע"ב] צדק צדק תרדוף, הלך אחר ב"ד יפה, ובשילהי פירקין [ל"א ע"ב] נמי אמרינן כי אתא רב דימי א"ר יוחנן בתוקף חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד כופין אותו והולך למקום הוועד, ואפילו לר' אלעזר דאמר התם א"כ מי שנושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו, כל זה כשמבקש לדון בעיר אחרת אבל אם יש בעירו ב"ד יפה מזה, ודאי יכול לומר נדון בפני ב"ד יפה, ואפילו לוה מצי מעכב, דר' אלעזר בלוה מיירי התם, ויכול ודאי לפסול דיין של חבירו במקום שיש גדול ממנו, דקי"ל הלך אחר ב"ד יפה.
<h2>דף כד.</h2>
איכא בינייהו מגו מר סבר אמרינן מיגו. דהיכא דהני פסולים והני כשרים, מגו דפסיל הני פסיל הני ואע"פ שלא טען הוא מתחלה בשני כתות, שאין צריך לברר. מיהו היכא דליכא מיגו אין יכול לפסול, ואע"פ שטען בשני כתות אין צריך לברר. ומר סבר לא אמרינן מיגו אלא אם לא טען בשני כתות אין יכול לפסול כלל, ואע"ג דהני פסולים והני כשרים לא אמרינן מיגו. מיהו אם טען מתחלה בב' כתות, צריך לברר דבריו ואע"ג דאין כאן פסולי כלל, וליכא למימר מגו.
במחשכים הושיבני כמתי עולם א"ר ירמיה זה תלמוד בבלי. פירוש, שעל ידי הגלות שגלו והטלטול שנטלטלו נשתכחה תורה מהם והוצרכו לדקדק ולפלפל, כדאמרינן התם אבל בתחלה היו במחשכים.
[בבא מציעא ל"ד א'] אבל אמר הריני משלם [ע"ב] וחזר ואמר איני משלם מי אמרינן וכו'. ראיתי בתוספות רבינו שמשון זצ"ל מהדר קא הדר ביה, משמע שיכל לחזור בו. ומדקדק ר"ת ביש נוחלין [קכ"ח ע"א] גבי עבדי גנבת רצונך השבע וטול ונשבע אין יכול לחזור בו, כלומר היכא דנשבע אין יכול לחזור בו, ול"ג נשבע ואין יכול לחזור בו, דמשמע שישבע בע"כ, ואין יכול לומר לו לא אחזיר לך בשבועתי, דהכא משמע שיכול לחזור בו, דהאי דאמרינן בפרק שבועת הדיינין [שבועות ל"ט ע"א] אמר הריני נשבע פוטרין אותו מיד, (מאי) [האי] לאו משום דלא מצי למהדר ביה, [אלא] ממהרין לפוטרו קאמר כדי שלא לחזור, דאין אנו רוצים שישבע כדמוכח התם. ונראה שיש לדחות הך דשמעתין, דאע"ג דאין מועיל לו מה שיחזור, מ"מ כיון דחוזר בו ובעי לאטרוחי לבי דינא לא מקני ליה כפילא, עכ"ל התוספות. נתמהתי על דבר גדולי עולם, היאך עלה בלבם לדקדק מכאן דמצי הדר ביה, דהא אמרינן הכא אמר הריני משלם [ומת] ואמרו בנים אין אנו משלמין מהו, מי אמרינן מהדר קא הדרי בהו, ואטו בנים מי מצי הדרי בהו, והא כיון שנתחייב אביהם שבועה ולא נשבע, איכא למימר אין אדם מוריש שבועה לבניו, ואפילו למ"ד מוריש, ה"מ כשרצה לישבע ולא הספיק לישבע עד שמת אבל זה שלא רצה לישבע אלא אמר הריני משלם ומת, פשיטא ודאי דלא מצו בנים הדרי בהו, והאי דקאמר מהדר הדרי בהו, היינו מכוונין לחזור בהם ומטרחי ליה לבי דינא ולא מקני להו כפילא, כדאמרינן נמי לקמן [ב"מ ל"ה ע"א] גבי כיפי אע"ג דהודה שפשע וחייב לשלם כיון דאטרחיה לבי דינא לא קני, והם ה"נ הכא אע"ג דלא מצו הדרי בהו כיון דאטרחיה ליה לבי דינא לא קנו או דילמא דחוייה קא מדחה ליה, דכיון דאינן יכולין לחזור בהם לא אמרו דבריהם אלא דרך דחייה (אלא) [ולא] שמתכוונין להטריחו בב"ד. וכך יש לנו לפרש בשומר עצמו, דבודאי אין יכול לחזור בו, ומשום הכי קאמרינן דלא אמרו עכשיו דבר אלא דרך דחייה, שזה שאמר הריני משלם, בב"ד אמר דבריו, וכן כל הני דאמרינן, ש"ח שאמר פשעתי, ש"ש שטען בגניבה ואבידה, וכן שואל נמי שחייב עצמו, כולהו בב"ד מיירו, דאילו חוץ לב"ד ודאי אין בדבריהם כלום, וה"נ דאמרינן שומר שאמר הריני משלם, בב"ד מיירי, וכיון שחייב עצמו בב"ד ודאי אין יכול לחזור בו, כדאמרינן בפרק דיני ממונות בתראי, דפליגי התם ר"מ וחכמים בנאמנין עלי אבא ואביך, ונאמנין עלי ג' רועי בקר, ואמרו חכמים דאין יכול לחזור בו, ומסקינן התם דבאתן לך מחלוקת ולאחר גמר דין והלכה כחכמים, שאם אמר אתן לך ע"פ ג' רועי בקר אין יכול לחזור בו לאחר גמר דין, וה"נ כיון דאמר הריני משלם ולא רצה לישבע, ה"ז חייב עצמו בב"ד, ואין לך גמר דין גדול מזה, כיון שהוא עצמו הודה לשלם בפני ב"ד, ולאחר גמר דין אין יכול לחזור בו, וכיון שנתחייב שבועה בב"ד ואמר איני נשבע פוטרין אותו מיד, שכבר חייב עצמו בב"ד ונגמר דינו לשלם ושוב אין יכול לחזור בו, דמה לי אם חייב עצמו משום דאין רוצה לישבע, מה לי אם חייב עצמו ע"פ רועי בקר או ע"פ אבא ואביך, ואדרבה יותר ראוי להתחייב בשאין רוצה לישבע שהיא הודאה גמורה, והיאך יחזור בו לאחר גמר דין.
<h2>דף כה:</h2>
מפריחי יונים (אלא) [אלו] שממרים את היונים. פירוש, להך לישנא דאמרת ארא, צריך לפרשו ממרים מלשון מרי וסרבנות, שמלמדים היונים שלהם להמרות את היונים ולהביאם ממקומם. ולהך לישנא דאמרת אי תקדמאי יונך ליוני צריך לפרש שממרים זה לזה כדי שתקדום אחד לחבירו.
אמר ר' נחמיא לא חזרת דברים אמרו. פירוש, לא סגי להו בהחזרת דברים בעבור שנמנעו מלסחור עוד בפירות שביעית, אלא צריך שיחזירו כל מה שהרויחו בהם, כיצד אומר, אני פלוני בן פלוני כנסתי ר' זוז בפירות שביעית, והרי הם נתונים לעניים במתנה. ולשון המורה משמע, שמפקירים נכסיהם לעניים. ואין [הוא] מתיישב על [פי] לשון הגמרא.
החמסנים מעיקרא סבור דמי קא יהיב גזרו בהו רבנן. פירוש, ופסולייהו מדרבנן, דהא מקשה גזלן, דאורייתא הוא, מכלל דהני מדרבנן, שכיון שהם נותנין דמי שיוויין אינן עוברים בבל תגזול, ומורו היתרא לנפשייהו, וכדאמרינן בשמעתא קמייתא דפרק ב' אוחזים [ב"מ ה' ע"ב] לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, ומשום הכי סבור בהו מעיקרא להכשרינהו, ובסוף גזרו בהו ופסלינהו. וברועה פליגי לקמן [כ"ו ע"ב] רבינא ורב אחא, דחד אמר דבעי הכרזה כגזלן דרבנן, וחד אמר דלא בעי הכרזה כגזלן (דרבנן) [דאורייתא]. והלכה כדברי האומר רועה כגזלן דרבנן דמי. ועיין מה שכתבתי בסוף פ"ב דיבמות, שפירשתי שם דאפילו גזלן דאורייתא אין פסול מן התורה אלא לדבר שהוא חשוד בו אלא שחכמים פסלוהו לכל עדות, וקראוהו פסול מן התורה לכל, בעבור שפסול לדבר שחשוד בו, והמקדש אשה בפני ב' גזלנים צריכה גט.
<h2>דף כז.</h2>
[שבועות מ"ו ע"ב] אבל שבועת בטוי דאיכא למימר קושטא משתבע לא קתני, פירוש, לא תני לה בכלל כל הני שבועות דמיקרי עלייהו חשוד על השבועה, דהכא כי משתבע בקושטא קא משתבע, ואין זו שבועת שקר. מיהו כשעובר על שבועתו נפסל כשאר עוברי עבירות שהן פסולין לעדות ולשבועה, ובזה חולקין אביי ורבא בפרק דיני ממונות בתרא, דרבא בעי רשע דחמס, ואביי לא בעי רשע דחמס, ופוסל אפילו משומד אוכל נבילות להכעיס וה"נ כשנשבע שלא לוכל ואכל, לאביי פסול ולרבא כשר, דבעי רשע דחמס. אך אם עבר על שבועתו משום חמוד דממון דהוי רשע דחמס [פסול אף לרבא]. וקי"ל התם דהלכתא כאביי שהיא אחת מיע"ל קג"ם, וה"נ כשנשבע שלא אוכל [ואכל], (ו)אע"ג דלא מיקרי חשוד על השבועה, משום הרי כי קא משתבע, בקושטא משתבע, נפסל הוא משום דהוי רשע [דלא] בעינן רשע דחמס כאביי.
<h2>דף כח:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. פירוש, כר' יוסי דברייתא, דאמר גיסו לבדו ולא בנו ולא חתנו. ומאי דתנן במתניתין [כ"ז ע"ב] בעל אחות אמו, דהו"ל איהו לבעל אחות אמו בן גיסו, בע"כ מודה בה ר' יוסי, דהא הוי מח' אבות דר' חייא, ואוקימנא ברייתא ר"י, ואפ"ה בן גיסו כשר לבעל אחות אמו, דלית ליה לר' יוסי כל שאני פסול לו הוא פסול לי, אלא אע"פ שבעל אחות אמו פסול לזה שהוא בן גיסו, בן גיסו כשר לו. ולפי זה הפתרון דחה מז"ה [את דבריו] של שמואל שפסק הלכה כר' יוסי, משום דרב נחמן פליג עליה, דאמר לעיל בן אחות חמותי לא יעיד לי, וכ"ש בן אחות אשתי, דהוי בן גיסו. וכן רב אשי אמר בן אחות חמי לא יעיד לי, וכ"ש בן אחות אשתי, וסבירא להו לרב נחמן ורב אשי כל שאני פסול להן, הן פסולין לי, ולית להו דשמואל, ומשום הכי לית הלכתא כשמואל. ודוחק גדול נראה בעיני לדחות הפסק של שמואל, שהרי רב יוסף מביא ראיה מדשמואל, וגם אביי מודה לו, ואין דרך התלמוד להביא ראיה אלא מהלכה פסוקה, ומשמע דמילתיה דשמואל מילתא דפשיטותא היא, ועוד דקי"ל [בכורות מ"ט ע"ב] הלכה כשמואל בדיני, וכל הפסקנים פוסקים הלכה כשמואל דאמר הלכה כר' יוסי דברייתא, וגם מז"ה כך פסק בתשובותיו ט"ו, ולא מצינו שום אמורא שנחלק על שמואל בפירוש. ולא נדחק מז"ה בפסקיו לומר דרב נחמן ורב אשי פליגי על שמואל אלא מפני שפירש גיסו לבדו ולא בנו ולא חתנו, אבל לפי מה שפירש המורה דבעל אחות אמו פסול לו והוא פסול לבעל אחות אמו, דהוי בן גיסו, דכל שאני פסול לו הוא פסול [לי], א"ש, דהכי אזלא סוגיא דשמעתא. ולא דמי ר' יוסי דברייתא לר' יוסי דמתניתין כדפירש מז"ה, דר' יוסי דמתניתין אזיל בתר ירושה, ואם ראובן ראוי לירש שמעון, כגון שהוא (בן) אחי אמו ושמעון אין ראוי לירש ראובן, שהוא בן אחותו, שמעון אינו פסול לראובן אבל ראובן פסול לשמעון, אבל לר' יוסי דברייתא דלא אזיל בתר ירושה אלא בתר קורבה, ודאי כל שהוא קרוב לזה גם זה קרוב לו, וב' פסולים זה לזה, וכיון דבעל אחות אמו פסול לזה שהוא בן גיסו (ו)גם זה פסול לו, ולא משום קורבת בן גיסו אלא משום קורבת בעל אחות אמו, (ד)כיון דבעל אחות [אמו הוא], ולא אמר ר' יוסי גיסו לבדו אלא למעוטי חתן גיסו, אבל לבן גיסו מפסיל משום קורבא דבעל אחות אמו. כך הוא פתרון המורה, והוא פתרון יפה מאד. ולפי זה הפתרון לא פליג(י) הא דשמואל אדרב נחמן ורב אשי, שמואל נמי כוותייהו ס"ל, דלא אמר ר' יוסי גיסו לבדו אלא למעוטי חתן גיסו, שהוא אין לו קורבא עם אשת חתן גיסו, וגם חתן גיסו אין לו קורבא עם אשתו, אלא נשיהן הן קרובות זו לזו, ולא דמי לבן אחות חמותו ובן אחות חמיו, שהוא קרוב לאשתו, וכיון דאמרינן בעל כאשתו ה"ל כאלו הוא קרוב לו, אבל בחתן גיסו שאין קרובין לא זה לאשתו של זה ולא זה לאשתו של זה אלא נשיהן קרובות זו לזו, ובשתיהן אנו צריכין לומר בעל כאשתו, ודאי לא אמרינן, דודאי בשני גיסים שהן בעלי ב' אחיות אמרינן בתרווייהו בעל כאשתו, לפי שהן קרובות מאד, אבל כשזה נשוי אשה וזה נשוי בת אחותה, דהוי חתן גיסו, הואיל ואינן קרובות כל כך, לא אמרינן בתרוויהו בעל כאשתו, וכ"ש אם הם נשואין [בנות] שתי אחיות, וכן כתב מז"ה בתשובת ט"ו, והוא העיקר, ולא כמו שכתב בפסקיו. ודברי הגאונים שהביא מז"ה נמי בפסקיו, כך היא שיטתן, דהלכה כר' יוסי דברייתא דמכשר בחתן גיסו, וכך היא שיטת המורה, ותדע שכן הוא, דלא דייק רב נחמן ורב אשי למפסל אלא הנך דמשתמעי מכללא דמתניתין, ובכלהו איכא חד בעל כאשתו, ולא תרי בעל כאשתו, דתרי בעל כאשתו ודאי לא אמרינן כדפרישית, ור' יוסי דאמר גיסו לבדו, לא בא אלא למעט חתן דבעינן למימר (בין) [בו] תרי בעל כאשתו. וא"ת כיון דבן גיסו פסול, היאך קורא גיסו לבדו. י"ל בן גיסו פסול מטעם אחר, מפני שהוא בעל אחות אמו כדפריש המורה, ונקיט גיסו לבדו למעוטי חתנו, ומשום דתני בכלהו בניהן וחתניהן אמר בגיסו שהוא אינו כן, ובא למעט חתנו אבל (חתנו) [בנו] לא הוצרך למעט כלל.
ודילמא אנא ופנחס משום גיסי קאמר. פירוש, דאי משום אחי, ודאי פשיטא.
<h2>דף כט.</h2>
אם אמר [הוא אמר] לי כי הוא חייב לי לא אמר כלום עד וכו'. פירוש שהודה לו בפניו, שא"ל מנה אני חייב לך, ויאמר(ו) נמי בפנינו אתם עדי כדדייקינן בגמרא, דתרתי בעינן שיודה לו בפניו, וגם שיאמר(ו) להם אתם עדי.
[שבועות מ"א ע"א מתני'] מנה לי בידך א"ל הן וכו'. מז"ה מפרש בפסקיו כגון דאמר להם אתם עדי אבל אם לא אמר להם אתם עדי יכול לומר משטה אני בך, ואע"פ שלא אמר משטה אני בך אלא אמר לא היו דברים מעולם שלא הודיתי לך והביא עדים שהודה לו, לא הוחזק בזה כפרן, כדאמרינן בפרק (ב') דיני ממונות בתרא דלכל מילי דכדי לא דכירי אינשי. ורבינו משה מחלק בפ"ז דהלכות טוען ונטען [ה"א] בין היכא דאמר דבריו בלשון שיחה ובין היכא דאמר דבריו בדרך הודייה, שאם אמר דרך שיחה יכול לומר משטה אני בך או לא היו דברים מעולם, אבל בדרך הודייה אין יכול לומר [הכי] אבל יכול לטעון שלא להשביע עצמי נתכוונתי. ומז"ה מחלק בין היכא שהודה לו בפניו ובין היכא שהודה לו שלא בפניו, שאם הודה בפניו יכול לומר משטה אני בך, ושלא בפניו אין יכול לומר, אבל יכול לטעון שלא להשביע עצמי נתכוונתי. ונ"ל שאין לחלק בדבר כלל, שאעפ"י שאמר דבריו דרך הודייה, ואפילו הודה שלא בפניו אם לא אמר אתם עדי יכול לומר משטה אני בך או להד"מ, והכי אמרינן בכתובות ריש פרק הנושא [ק"א ע"ב] איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור, ה"ד, אי דאמר אתם עדי מ"ט דר"ל, ואי דלא אמר אתם עדי מ"ט דר' יוחנן, ומשמע שאין חלוק בדבר, אלא כל היכא דלא אמר אתם עדי אינו מתחייב בהודאתו כלל, אלא [אם] א"ל מנה אני חייב לך בשטר, שהודה לו ע"י כתיבה כדפרישית התם, אבל אם הודה לו בפה, אע"פ שאמר דבריו דרך הודייה פטור ויכול לומר משטה אני בך או להד"מ. והראיה שהביא מז"ה מההיא דפ' דיני ממונות [ע"ב], דאמרינן התם ההיא דהוו קרו ליה קב רשו, ואמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא, אתו תבעוה בדינא קמיה דרב נחמן ואמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, ונ"ל דההיא אינה שום ראיה, והיינו משטה אני בך והיינו אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, וכך מתפרש משטה אני בך, כלומר, שאינה הודאה אלא בדרך השטאה אמר דבריו, או בדרך שחוק או שלא להשביע את עצמו, והכל לשון אחד הוא, ואין צורך להדחק לשום דבר. וטעמא בעלמא אמר רב נחמן לומר שלא אמר דבריו דרך הודייה, כיון שלא אמר אתם עדיי, וכל היכא דלא הויא הודאה מקרי לשון השטאה, או שלא להשביע עצמו או לשום דבר אחר. ותדע, דהתם משמע דאותה הטענה לא בעל דין אמרה אלא רב נחמן, אבל הוא, שמא היה טוען להד"מ, ואע"פ שהיו עדים שהודה בפניהם, היה אומר רב נחמן שאין זו הודאה, [ו]כל טענה שהוא טוען יכול להפטר בה, וכך משמע נמי במאי דאמרינן התם ההוא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי ואמר פלניא ופלניא מסקי ביה זוזי ואתו תבעינהו ליורשים, ואמרינן התם כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך עשוי שלא להשביע בניו, ואותה טענה לא היה טוען הוא, שהרי כבר מת, אלא ב"ד טוענין אותה, לומר דלא מיקרי הודאה.
<h2>דף כט:</h2>
הודה בפני שנים וקנו מידו. עיין מה שכתבתי בזה בפרק גט פשוט [ב"ב קע"א ע"ב].
<h2>דף ל.</h2>
חיישינן לב"ד טועין. פירוש, שהן טועין לומר אע"פ שאין ב"ד פחות מג', גבי אודיתא השנים נמי הם ב"ד, ומשום הכי אמר רב נחמן בר יצחק דאי כתב ביה בית דינא, לא צריך, דודאי ב"ד ג' משמע, והדר מקשה ליה ודילמא ב"ד חצוף, דאפילו שנים נמי הם ב"ד לכל דבר.
[מכות ו' ב'] אמר רבא עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות וכו'. פירוש, רבא אליבא דרבנן קאמר, דפליגי עליה דר' יהושע בן קרחה בפרק דיני ממונות בתרא, דאמרינן התם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחת ריב"ן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה. ולריב"ק לא איצטריך, דר' יהושע ודאי לא בעי שיראו כאחד, ואפילו אם ראו אחד בניסן ואחד באייר מצטרפת עדותן, אבל לרבנן דבעו שיראו שניהם כאחד, איצטריך למימר דאם ראו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה כאחד הוי, שהרי ראייתן כאחד היא, אלא שלא ראו זה את זה, דדוקא בדיני נפשות הקלה תורה שלא לעשותן עדות אחת אבל בד"מ עדות אחת הן, משום הכי אקשי ל' רב חסדא דא"כ בדיני נפשות נמי [נהי דאין] עושין אותו עדות אחת להחמיר, שהתורה הקלה בהם, אבל נעשה עדות אחת להקל, שאם הוזמו מקצתן יבטלו כלן, וכן לא יתחייבו עד שיוזמו כלן, אלא ודאי לאו עדות אחת הן לא להקל ולא להחמיר, ואפילו בד"מ נמי, כיון דלא ראו זה את זה לאו עדות אחת הן וכאילו ראו זה אח"ז דמי, אבל ר' יהושע בן קרחה לא בעי עדות אחת בדיני ממונות, אלא אפילו אם ראה אחד באייר ואחד בניסן מצטרפין עדותן, אבל בדיני נפשות [מודה] ריב"ק דבעי עדות אחת בין להקל בין להחמיר. ורבינו שלמה בן היתום נתקשה בזה, דהכא איתוקם בקושיא על מאי דאמר עדות מיוחדת כשרה בד"מ, והתם קי"ל כר"י בן קרחה. ולא קשיא ולא מידי, דהכא (לרבא) [לרבנן] קאמרינן דבעו עדות אחת אפילו בד"מ, ואקשו ליה מדיני נפשות כדפרישית, אבל ר"י בן קרחה לא בעי עדות אחת בדיני ממונות אבל בדיני נפשות בעי עדות אחת.
<h2>דף ל:</h2>
נהרדעי אמרי בין הודאה אחר הודאה וכו'. כתב מז"ה בפסקיו ויד התובע על העליונה [ואומר] אני רוצה שיתן לי הנתבע מנה אחד ואיני משביעו כלום נותן לו, ואם [אינו] רוצה המנה, אלא רוצה להשביעו על כל מנה ומנה, משביעו או יתן לו שניהם, ואם נשבע על שניהם, נעשה חשוד על השבועה, שהרי שני עדים מעידים בו שנשבע על שקר, ואע"פ שמה שמעיד זה אינו מעיד זה, כדאמרינן בפירקין לעיל [כ"ז ע"א] חד אמר קמי דידי גנב קתא דבורטיא וחד אמר קמי דידי גנב קתא דחושלא ונפסל על פיהם, אע"פ שמה שהעיד זה לא העיד זה, בין למר ובין למר גנבא הוא, ה"נ בין למר ובין למר לשקר נשבע. ודברי מז"ה דחוקים בעיני מאד, דכיון דנשבע לשקר, איך ב"ד משביעין אותו ב' שבועות הללו, והשתא החשוד על השבועה דאיכא למימר דילמא השתא קושטא משתבע אין ב"ד משביעין אותו כיון שחשוד [הוא], כ"ש זה דבודאי נשבע לשקר ע"פ ב' עדים. ולא דמו לחנוני ופועל [שבועות מ"ה ע"א] דנשבע אחד מהם לשקר, דהתם כל אחד ואחד אמר אנא קושטא קא משתבעינן אבל הכא דבודאי נשבע לשקר ע"פ העדים אין ב"ד משביעים אותו להכחיש ב' העדים, אלא ב"ד מצרפין עדות העדים ומוציאין ממנו [מנה] על פיהם ואין מחייבין אותם שבועה אלא תשלומין.
<h2>דף לא.</h2>
אחד אומר בדיוטי העליונה ואחד וכו'. מז"ה מפרש בפסקיו שדיוטי העליונה ודיוטי התחתונה ב' מקומות הן ומכחישין זה את זה במקום, וה"ה אם מכחישין זה את זה בימי(ה)ם, כגון שזה אומר ביום פלוני וזה אומר ביום פלוני היה, אע"פ שעל מנה אחד ועל מעמד אחד הן מעידים ומכחישים זה את זה בזמן ובמקום שהן חקירות, עדותן כשירה, כמו מנה שחור ומנה לבן. וזה נראה בעיני דוחק גדול מאד, דהא עדות מוכחשת בבדיקות כשרה בדיני ממונות אמרינן, ומפרשינן אפילו מנה שחור ומנה לבן, ודוקא בבדיקות אבל בחקירות לא, והאי דיוטי העליונה ותחתונה לאו כב' מקומות [הן] כמו דסבר מז"ה, אלא כמקום אחד [הוא], שיכול אדם לעמוד בדיוטי העליונה ולהסתכל בתחתונה, ודמו למזרח הבירה ולמערב הבירה דאמרינן פ"ק דמכות [ה' ע"א] דאי קיימי במערב בירה ומצו חזו במזרחה כמקום אחד דמי, ואין יכולין לומר להם והלא במערב בירה עמנו הייתם, ודיוטי העליונה ודיוטי התחתונה נמי כך הם, וכמקום אחד הם, והכחשתן אינה דומה אלא כמנה שחור ומנה לבן שהן בדיקות. וכך הולכת נמי שיטת מז"ה בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"א ע"א], שדיוטי עליונה ודיוטי תחתונה אינה חקירות אלא בדיקות, דומיא דמנה שחור ומנה לבן, ומה שכתב שם הוא העיקר.
ההוא תלמידא דנפק מיניה מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין אפקיה ר' אמי מבי מדרשא אמר דין גלי רזיא. פירוש, אע"ג דאמרינן [ערכין ט"ז ע"א] כל מילתא דמתאמרי באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא, ה"מ כשנאמר הדבר בגלוי שלא בדרך סוד, אבל כשנאמר הדבר בדרך סוד, כגון הדיינין שהיו רובן מחייבין ומקצתן מזכין אע"פ שהיו הדיינין יותר מג', אסור למזכים לומר פלוני ופלוני היו מחייבים אותך.
א"ל רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה וכו' עד [ע"ב] כיון דאיתחזק שטרא בבי דינא וכו'. זו השיטה מוכחת דס"ל לרב נחמן אין אותיות נקנות במסירה, דאי נקנות, אע"ג דאיתחזק שטרא בבי דינא ונתקיים השטר בב"ד, כדפירש המורה, הרי יכולה לומר שלי הוא, שהוא מסרו לי, ומתוך שיכולה לומר שלי הוא יכולה לומר ידענא ביה דפריע הוא, אלא ודאי ס"ל לרב נחמן אין אותיות נקנות במסירה, דהכי הלכתא, כדכתיבנא בפרק המוכר את הספינה.
<h2>דף לא:</h2>
הני מילי דקאמר לווה אבל מלוה עבד לוה לאיש מלוה. פירוש, וכופין אותו ללוה שילך אחריו. וכתב רבינו משה ז"ל בפ"ו בהלכות סנהדרין [ה"ז] אמר המלוה נלך לב"ד הגדול, כופין את הלוה ועולה עמו, שנאמר [משלי כ"ב] עבד לוה לאיש מלוה, וכן טען זה שהזיקו או גזלו ורוצה הטוען לעלות, כופין ב"ד שבעירו את הנטען לעלות עמו, וכן כל כיוצא בזה. ואין נ"ל דבריו, דדוקא במלוה שייך לומר עבד לוה, לפי ש[ה]הנהו והלוה מעותיו בחנם, והלוה משועבד לו בשביל טובת הנאה שעשה לו, אבל בשאר תביעות, אין הנטען משועבד לטוען אלא כחו של זה ככחו של זה, ובכה"ג אמרינן בריש גט פשוט [ב"ב קע"א ע"ב], דגרסינן התם מתקיף לה אביי אלא מאי כותבין שובר, אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי, א"ל הן, עבד לוה לאיש מלוה. ודוקא במלוה ולוה אמרינן הכי אבל בכתובת אשה לא, דבכתובת [אשה] אין כותבין שובר כדמוכח בפרק הכותב [כתובות פ"ט ע"ב], וכדפרישית התם, וכך הולכת נמי שיטת הפסקנים ושיטת רבינו עצמו [רמב"ם אישות פט"ז הכ"ח], כמו שכתבתי שם.
<h2>דף לב.</h2>
חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו. פירוש, שמא [היתה] ההלואה באדר וכתבוהו באדר באותו מקום שהיו בו, שאינן יכולין לכתוב אלא המקום שעומדים בו בעת שכותבין וחותמין אותו, ואיחרו לכתוב זמנו בניסן. ודמיא למאי דאמרינן בגט פשוט [ב"ב קע"א ע"א] שטר שזמנו כתוב בשבת ב[א'] או בי' בתשרי, שטר מאוחר הוא וכשר, שכתבו וחתמו אותו קודם לכן אלא איחרו זמנו בשבת או ביום הכפורים כאלו כתבו אותו אז, ובפ"ק דע"ז [ט' ע"ב] אמרינן ההוא שטרא דהוה כתוב ביה שית שנין יתירתא, סברו רבנן קמי דרב נחמן למימר האי שטרא מאוחר הוא, ומשמע התם שאיחרו הזמן ליום כתיבתו שש שנים.
<h2>דף לג.</h2>
רב חסדא אמר כאן שנטל ונתן ביד. רבינו יצחק מפרש טעמא דרב חסדא בפסקיו משום פסידא דבעל דין, דהיכא דנשא ונתן ביד שחייב הדיין לשלם ולית ליה פסידא (דבעל) [לבעל] דינא, אמרינן מה שעשוי עשוי, אבל היכא דלא נשא ונתן ביד, שאין הדיין חייב לשלם [ואית] ליה פסידא לבעל דינא, חוזר הדין. וכך מוליך רבינו יצחק כל שיטתו, דהיכא דלא נשא ונתן ביד, אין הדיין חייב כלום, דאע"ג דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי, ה"מ בנזקין אבל דיינא לא מכוון לאזוקי ממונא דחבריה כלל ולא מחייב עד שישא ויתן ביד, ומשום הכי מוקמינן מתניתין דדן את הדין בנשא ונתן ביד. ואינן נ"ל דבריו כלל, שאע"פ שלא נשא ונתן ביד, דינא דגרמי הוא, ולמאן דדאין דינא דגרמי חייב, כדפירש מז"ה. ויש להביא ראיה על זה, ממאי דאמרינן בגמרא טימא את הטהור דאגע בהו שרץ, טיהר את הטמא שערבן עם פירותיו, והיינו הזק שאינו ניכר, כדאמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ב ע"ב] המטמא טהרותיו של חברו הזק שאינו ניכר הוא, ודמי לדינא דגרמי, שאינו חייב עליו אלא במזיד ובמתכוין אבל בשוגג לא, דהכי קי"ל בפרק הניזקין [שם נ"ג ע"ב] דהזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ורבנן הוא דגזרו ביה, וכי קנסוה[ו] במזיד אבל בשוגג לא, ואם מת נמי לא קנסו בנו אחריו כדאמרינן בפרק השולח גט [שם מ"ד ע"ב], והם ה"נ בדינא דגרמי, כדפרישית בפרק הגוזל עצים.
ואי דיינא דטיהר את הטמא וטימא את הטהור כשוגג חשבינן ליה, אע"פ שנשא ונתן ביד, פטור הוא, שהמטמא טהרותיו של חברו אפילו בידים, בשוגג פטור, דהוי הזק שאינו ניכר, ובשוגג לא קנסו ביה רבנן, והכא היכי מחייבינן ליה לדיין, אלא ודאי דיינא לאו כשוגג חשבינן ליה, שהיה לו להזהר בהוראתו, וכדאמרינן [אבות פ"ד מי"ב] ששגגת תלמוד עולה זדון, וכמזיד ומתכוין חשבינן ליה, וכי היכי דבכל גרמי מחייבינן ליה אפילו בדיבור בעלמא, הם ה"נ מחייבינן ליה אפילו בדבור אע"פ שלא נשא ונתן ביד. והכי אמרינן בפרק הגוזל עצים [ב"ק צ"ט ע"ב] גבי המראה דינר לשולחני דמחייבינן ליה משום גרמא ואע"ג דליכא שום מעשה, ודמי שולחני נמי לדיין שלא נשא ונתן ביד, וכך דין השולחני נמי כמו הדיין, שאם היה אומן פטור ואם הדיוט חייב, כמו שאנו מחלקין נמי בדיין בין מומחה לשאין מומחה, ולא חלק רב חסדא בין נשא ונתן ביד ללא נשא ונתן ביד אלא לענין מהדר דינא אבל לענין תשלומין לא. וטעמא דמילתא, משום דאם נשא ונתן ביד הואיל ועשה הדיין מעשה כדבריו לאו בר מהדר הוא, אבל אם עדיין לא עשה הדיין מעשה, בר מהדר הוא. וכל זה בשקול הדעת, אבל בדבר משנה חוזר בכל טצדקי, וכך מפרש נמי רבינו יצחק ומז"ה. מיהו בזה נ"ל דברי רבינו יצחק דפסק הלכה כרב חסדא, דאפילו אם איתא דפליג עליה דרב ששת כדפירש מז"ה, יש לנו לפסוק הלכה כרב חסדא, דהא רבינא דהוא בתראה, מתרץ מתניתין דדן את הדין כשנשא ונתן ביד כרב חסדא, ומקיי' מילתיה דרב חסדא, ומשום הכי אמרינן בפרק הגוזל עצים [ב"ק ק' ע"א] דליכא למפשט מהך מתניתין דדן את הדין כר"מ דדאין דינא דגרמי משום דמתוקמא הך מתניתין בשנשא ונתן [ביד], ולא משום דליכא לחיובי משום דינא דגרמי אלא משום דתני בה מה שעשה עשוי, ואי בשלא נשא ונתן ביד מחזירין את הדין לגמרי כרב חסדא. ואע"ג דאמרינן לעיל בפ"ק [ו' ע"א] כרב ששת, שאם טעה בדבר משנה חוזר, ואם טעה בשיקול הדעת אינו חוזר, אין לדחות דברי רב חסדא בכך, דרב חסדא נמי אית ליה דרב ששת, אלא שהוא סובר כל זה כשנשא ונתן ביד, ובזה יש לחלק בין אם טעה בדבר משנה ובין טעה בשיקול הדעת, אבל אם לא נשא ונתן ביד אפילו בשיקול הדעת חוזר, ואין שום טעם לדחות דברי רב חסדא בכך, דהכי מוקמינן מתניתין דדן את הדין בפרק הגוזל, וה"נ מוקי לה רבינא דהוא בתרא. וממילא כיון דאם לא נשא ונתן ביד הדר דינא, היכא דלאו בר מהדר הוא נמי, כגון טרפה שהאכילה לכלבו פטור הדיין, ואע"ג דלאו מומחה הוא, דהא אמרינן בגמרא כיון דאילו הוות פרה הדר דינא ולאו כלום עבדת, השתא נמי כי ליתא לפרה ולאו כלום עבדת, ומשמע דכל היכא דבר אהדורי הוא, בין כי איתא לפרה [בין כי ליתיה לפרה פטור, הואיל] ולא כלום עבד(ת), ואפילו שאינו מומחה פטור, דכיון דבר אהדורי הוא, לא היה לו להאכילה לכלבו, [ו]איהו הוא דאפסיד אנפשיה, והם ה"נ גבי דיינא, אע"ג שאמר ליה הדיין צא תן לו, היה לו להמלך בדיין אחר ולא היה לו ליתן לו, ואין לחייב הדיין הואיל ולא נשא ונתן ביד, ואי מצי לאהדורי דינא, מהדרינן ליה, ואי לא מציא לאהדורי, כגון שהלך לו בעל דין ואינו מצוי, אין לחייב הדיין, הואיל ולא נשא ונתן ביד ולא כלום עבד, דכיון דבר מהדר הוא דיניה לאו דינא כלל, וכאילו לא דן כלום דמי כדאמרינן לעיל גבי פרה, וכן הדיוט שדן ולא קבלוהו עליהם, דיניה לאו דינא, ולא בר שלומי הוא. אבל אם נשא ונתן ביד, ודאי חייב ואפילו אם טעה בדבר משנה [ש]חוזר, אי לא מצי למהדר דינא חייב הדיין שאינו מומחה, שהרי עשה מעשה בידים.
<h2>דף לג:</h2>
בעא מיניה ר' חייא מר' יוחנן טעה בנואף ונואפת מהו. פירוש, דסבר דהא דכתיב [ויקרא כ'] מות יומת הנואף והנואפת, דוקא הוא כששניהם במיתה אבל אם היה אחד מהם קטן שהוא פטור, גם הגדול פטור. והשיב לו, שבזה ודאי אפילו הצדוקים מודים בו שהגדול חייב, אבל אם טעה בשלא כדרכה אין הצדוקים מודים בו, דלא דרשי משכבי אשה, שתי משכבות יש לאשה.
<h2>דף לד.</h2>
דתניא ועד אחד לא יענה בין לזכות בין לחובה. נ"ל דבדיני ממונות נמי אמרי רבנן דלא יענה לזכות, דהא טעמייהו דרבנן דפסלי לזכות הוא משום דמחזי כנוגע בעדות, ומה לי בדיני נפשות ומה לי בדיני ממונות. אבל רבינו משה ז"ל כתב בפ"ה [עדות ה"ח] שיש לעד ללמד זכות או חובה בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא ילמוד עליו לא לזכות ולא לחובה. ואין נראים לי דבריו, דאי משום דכתיב [במדבר ל"ה] ועד אחד לא יענה בנפש, דמשמע בדיני נפשות דוקא, ה"נ כתיב [שם] למות, דמשמע לחובה דוקא, ואפ"ה אמור רבנן דלא יענה לזכות משום דמחזי כנוגע בעדותו, אפילו בדיני ממונות איכא למימר הכי, והאי דכתיב בנפש משום דבדיני נפשות אינו עונה לא לזכות ולא לחובה, אבל בדיני ממונות לזכות אינו עונה משום דמחזי כנוגע בעדותו אבל לחובה עונה. ומשום האי טעמא נמי איכא למימר דאין עד נעשה דיין, דכיון שהעיד בדבר, ואם הוזם חייב לשלם, נפסל להיות דיין באותו הדין, שהרי אינו יכול ללמד זכות משום דהוי נוגע בעדותו, שהוא מתכוין לפטור עצמו מן ההזמה. ולפי זה הטעם צריך לפרש, דאפילו אם יש כאן עדים אחרים בלא לו, נפסל זה מלהיות דיין, דהואיל ומתחייב בהזמתו מחזי כנוגע בעדותו.
אחד מן התלמידים שזיכה ומת. עיין מה שכתבתי בפרק נגמר הדין. אלא דברי המזכין מאי טעמא לאו משום דאי חזי טעמא לחובה לא משגחינן בהו. פירוש, דאי משגיחין בהו אין להן לכתוב דברי המזכין כל עיקר, דהא למחר גמר דין, שכבר אלו זיכו ואלו חייבו מהיום ולמחר באין לגמר דין, ואי חזו טעמא לחובה מצו הדרי בהו בשעת גמר דין, ואי משום דבעו (למימר הלכתא) [למיעבד הלנת] הדין פשיטא ודאי דעבדי (הלכתא) [הלנת] הדין, דאכתי לא שמעינן מינייהו טעמא לחובה אלא השתא בשעת גמר דין, ומה צורך לכתוב דברי המזכין כל עיקר. ופתרון המורה שפירש שיכתוב פלוני ופלוני שזיכה אבל לא יכתבו הטעם שלהן, דחוק בעיני.
<h2>דף לד:</h2>
ההוא סומא דהוה בשבבותיה דר' יוחנן דהוה דאין דינא וכו'. פירוש, סומא סתם בשתי עיניו משמע, ואפ"ה כשר לדון אליבא דרבנן, ואע"ג דפסול להעיד כדאמרינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א], דאפילו פתוח ונסתמא פסול להעיד, דוקא לעדות פסול דבעינן או ראה או ידע [ויקרא ה'], והאי לאו בר ראייה הוא, אבל לדון, למאן דלא מקיש (דינין) [ריבים] לנגעים כשר, שהרי אין הדיין צריך לראות כמו העד, אלא הוא דן ע"פ הטענות וע"פ העדויות ששומע ומכיר בעדויות נמי בקול, כדאמרינן בפרק גיד הנשה [חולין צ"ו ע"א] היאך סומא מותר באשתו, בטביעת עינא דקלא. ומאן דמקיש ריבים לנגעים מחמיר בדין יותר מן העדות, שסומא בחד מעיניו פסול לדין וכשר לעדות, ומאן דלא מקיש ריבים לנגעים מחמיר בעדות יותר מן הדין, שאפילו סומא בשתי עינים כשר לדין ופסול לעדות. ובכמה מקומות מצאנו שהיה רב ששת דן דינין אע"פ שהיה סגי נהור [ברכות נ"ח ע"א], וכן רב יוסף, [ד]בפרק מי שמת [ב"ב קנ"א ע"א] אמרינן אימיה דרמי בר חמא כתבינהו לניכסה לרמי בר חמא ברמשא, ובצפרא כתבתונהו לרב עוקבא בר חמא, אזיל רמי בר חמא לקמיה דרב ששת, אוקמיה בנכסי, וה"נ אמרינן נמי בכתובות פרק מי שהיה נשוי [צ"ד ע"ב], וא"ל התם רב ששת לרב נחמן אנא נמי שודא דדייני, דמשמע דרב ששת היה דן דינין אע"פ שהיה סגי נהור, אבל ודאי לא היה דיין מומחה כמו רב נחמן, ואמרינן נמי התם [שם] הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף, ומשמע התם נמי דרב יוסף היה דן דינים אע"פ שהיה סגי נהור. והיתה לבני ישראל לחוקת משפט. עיין מה שכתבתי פרק יש נוחלין.
<h2>דף לה.</h2>
ואידך אשרו חמוץ ולא חומץ. פירוש, דאי הוה כתיב חומץ הוה מפרשין דיין שחומץ את הדין (כדין אגרת) [כדקאמרת], אבל השתא דכתיב חמוץ, משמע הנגזל כפשטיה דקרא.
<h2>דף מ.</h2>
מכירים אתם אותו התריתם בו העובד ע"ז את מה עבד ובמה עבד. המורה מפרש שאלה [אינן] מן החקירות אלא בדיקות הם. ומז"ה מפרש שהם חקירות, וסוף דברי ר' יוסי הם, שהיה אומר באי זו שעה באי זו חדש באי זה מקום שהם ג' חקירות, ואלה הד', הרי ז'. וזה נראה בעיני דוחק גדול, דהא מדקתני העובד ע"ז את מה עבד, מכלל דמכירים אתם אותו, התריתם בו, לאו אע"ז קאי, אלא אכולהו חייבי מיתות ב"ד קאי, דבכולהו איכא למימר הכי, וא"כ בשאר חייבי מיתות היאך משכחת ד' חקירות הללו, ובעדים זוממים דילפינן בהו ז' חקירות בהדיא, לא משכחת בהו הנך דע"ז את מה עבד ובמה עבד, ולקמן אמרינן בברייתא מכירים אתם אותו, גוי הרג או ישראל הרג, התריתם [בו] קבל עליו התראה התיר עצמו במיתה, המית בתוך כדי דיבור, העובד ע"ז את מה עבד וכו', והני טובא הוו. והנכון בעיני, שכלם בדיקות הן, מיהו יש מהן שעיקר העדות תלויה בהן, שאפילו בדיני ממונות נמי צריכין לבדקן על כך, ואם אמר איני יודע עדותן בטילה, כדתנן לעיל בפרק דיני ממונות בתרא [כ"ט ע"א] אומרים לו היאך אתה יודע שזה חייב לזה, אם אמר הוא אמר לי או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר(ו) בפנינו הודה לו, וכך הוא דומה כמו מכירים אתם אותו. את מה עבד לפעור או למרקוליס, או במה שעבד בזבוח או בקטור, (אלא אין) [אלה הן] דומין כמו באבן הרגו או בסייף הרגו. ומז"ה (נמי) מפרש (דהו) [דהני נמי] עיקר עדות תלויה בהם, ואם אמר אחד איני יודע עדותן בטלה. ופתרון זה דחוק בעיני.
<h2>דף מא.</h2>
אמר רב חסדא אחד אומר באבן הרגו ואחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר וכו'. ולהני קרי בדיקות, כדאמרינן לקמן, דבחקירות אם אמר אחד איני יודע עדותן בטלה, משום דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, אבל בבדיקות אם אמר אחד איני יודע עדותן קיימת, לפי שאתה יכול להזימה, שאין ההזמה תלויה בבדיקות, כגון אחד אומר בסייף ואחד אומר באבן, אלא בחקירות, ועל הנך בדיקות אומר שאם מכחישין זה את זה עדותן בטלה, אבל בכליו שחורין וכליו לבנים אפילו כבדיקות לא חשיבי, ואע"ג שמכחישין זה את זה עדותן קיימת, וליתא לדרבן יוחנן בן זכאי שהיה בודק בעוקצים, דבדיקה זו לא מעלה ולא מורדת כדמפרש ואזיל, והכי אזלא כל סוגיא דשמעתא. אבל רבינו משה ז"ל מפרש בהלכות עדות [ה"ב] דכליו שחורים וכליו לבנים נמי בדיקות הן, וכן עוקצי תאנים כבן זכאי [שם סופ"א], ואם אמר אחד כליו שחורים ואחד כליו לבנים עדותן בטלה. וכן [פ"ב ה"ב] אם אמר איני יודע במה הרגו, לא הבנתי הכלי שהיה בידו עדותו בטלה. ודבריו הן חוץ משיטת התלמוד לגמרי, שהשטה הולכת בהדיא שאם אחד אמר בסייף הרגו ואחד אמר באבן הרגו, מן הבדיקות היא, שאין ההזמה תלויה בהן, ואם אמר איני יודע עדותן קיימת, ואם מכחישין זה את זה עדותן בטלה, אבל בכליו שחורים וכליו לבנים אע"פ שמכחישין זה את זה עדותן קיימת. ועיין מה שכתבתי לקמן פרק הנשרפין [פ"א ע"ב]. ובדיני ממונות אעפ"י שמכחישין זה את זה בבדיקות, כגון אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן, דדמי לאחד אומר בסייף ואחד אומר באבן, עדותן קיימת כדאמרינן לעיל בפרק דיני ממונות בתרא [ל"א ע"א], דקי"ל התם כנהרדעי. וכך היא שיטת רבנו משה עצמו [שם פ"ג ה"ג] דבמנה שחור ומנה לבן עדותן קיימת בדיני ממונות, ואעפ"י שמכחישין זה את זה, משום דבדיקות משוי להו, ובדיני נפשות ודאי עדותן בטלה בהכחשה אבל אם אמר איני יודע עדותן קיימת.
<h2>דף מב.</h2>
ת"ר (א') אומר בדיני ממונות נזדקן הדין ואינו אומר וכו'. פירוש, אל"ו מחייבין ול"ה מזכין קאי, ולא ראו אלו דברי אלו, ומשום הכי אמרינן איפכא מיבעי ליה, דבדיני נפשות שייך לומר קש דינא, שכבר נשאו ונתנו בדבר ולא ראו אלו את דברי אלו ולא יכלו לגמור את הדין, אבל בדיני ממונות לא אמרינן קש דינא אלא עומדין על המנין ומטין ע"פ אחד בין לטובה בין לרעה, אבל כי אמרינן חכם הדין, משמע שגומר הדין ע"פ הרוב, ובדיני ממונות איכא למימר הכי שגומרין את הדין ומטין ע"פ אחד בין לטובה בין לרעה, אבל בדיני נפשות אין לומר חכם הדין, שאין מטין ע"פ אחד אלא לטובה.
<h2>דף מג.</h2>
אחד מן התלמידין שזיכה ומת רואין אותו כאלו הוא חי ועומד במקומו. פירוש, לא שיצטרף עם המזכין ויעלה למנין הדיינין, שאין התלמידין מצטרפין למנין אלא כשהוצרכו להוסיף על הדיינין, כדאמרינן לעיל [ל"ז ע"א], אבל אם לא הוצרכו, אין התלמידים נמנין עם הדיינים, אלא אם רואים הדיינים דברי התלמידים שומעין להם, ואם לאו אין שומעין להם, ואפילו הוא בעצמו אמר יש לי ללמד עלי זכות, אם יש ממש בדבריו שומעין לו [מ' ע"א], אבל לא שיצטרף, וכן התלמידים. ולעיל בפ"ק [י"ז ע"א] אמרינן דאפילו אחד מן (השנים) [הדיינים] אמר איני יודע כמאן דליתיה דמי, ואי הדר ואמר טעמא לזכות אין שומעין לו, ואע"פ שיש ספרים שכתוב שם סתם אי אמר טעמא, ואין כתוב שם לזכות, מ"מ משמע שבכל טעם שיאמר אין שומעין לו לצרפו עם הדיינים וכמאן דליתיה דמי, ולהכי הוי ב"ד שקול כדאמרינן התם, וכ"ש בתלמידים שאין להם שייכות במנין כלל, ולעיל בפרק [אחד] דיני ממונות (בתרא) [ל"ו ע"א] אמרינן דרב ותלמידו בדיני נפשות אין [מונין] להם אלא אחד, ואע"פ שהיה אותו התלמיד מוסמך והיה אחד מן הדיינים, כגון רב שהיה במנינו של רבי, וכ"ש התלמידין שאינן מהדיינין שאינם נמנין עמהם. ומאי דאמרינן הכא רואין אותו כאילו הוא חי, ודאי אם היה מן הדיינים רואין אותו כן לצרפו למנין הדיינין, ואם היה מהתלמידים רואין אותו כאילו הוא חי, שצריך שישיבו על דבריו, ואין אומרים אלו הוא חי הוה הדר ביה ואין חוששין על דבריו כלל, אלא השתא מיהא לא הדר ביה כדאמרינן לעיל [ל"ד ע"א], וצריכין לישא וליתן בדבריו למצוא ראיה להשיב על דבריו.
<h2>דף מג:</h2>
א"ל ר' נחמיא וכי ענש על הנסתרות. פירוש, בהא פליגי ר' נחמיה ור' יהודה, דר' יהודה סבר מעשה עכן מן הנסתרות היה, ואפ"ה נענשו ישראל עליו, א"כ נקודה דלנו ולבנינו לאו אנגלות דסמיך ליה קאי אלא אנסתרות קאי, ולכך נקוד, לומר שאין זה מקומו, אלא פעמים שהנסתרות לנו ולבנינו כמעשה דעכן, ור' נחמיה סבר לנו ולבנינו אנגלות דסמיך ליה קאי, לכך הוא נקוד כאילו אינו צריך לומר, שפעמים הנגלות נמי אינו לנו ולבנינו אלא כנסתרות הן, אבל הנסתרות כן לה' אלדינו עד עולם, ומעשה דעכן מן הנגלות הוה.
<h2>דף מה:</h2>
אלא מעתה עדים גידמין וכו' ה"נ דפסילי וכו'. פירוש, ומאי דאמרינן לקמן [ע"א ע"א] לגבי בן סורר ותפסו בו ולא גדמין, התם דרשינן למעוטי גדמין, משום דכלה קרא יתירא הוא כדאמרינן לקמן [ע"א ע"ב], אבל הכא איצטריך קרא לגופיה, ולאו למעוטי גדמין אתא. מיהו דרשינן משמעותיה דקרא, כדכתיב יד העדים שהיתה כבר, כדמפרש ואזיל. ומז"ה נתקשה בה במהדורא קמא, ונדחק בה בלי צורך. תרגמא שמואל בהן הן עדיו. פירוש, והכי קתני, גמר דינו בבית דינו של פלוני ואנו עדיו.
<h2>דף מז:</h2>
אתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר. נ"ל דדוקא נקט האורג בגד למת, שעשה בו מעשה להזמינו אבל אי הזמינו בדבור בעלמא, ואמר יהי זה למת, לאו הזמנה היא, דא"כ היל"ל המזמין בגד למת, ולמה נקט האורג, דהוי מילתא דלא שכיחא, ולא משכחת אלא בשכבי דהרפניא כדלקמן [שם], ומדקנט האורג ודאי דהזמנה ע"י מעשה בעינן, והכי אמרינן לקמן גבי קבר [מ"ח ע"א], שאם הוסיף בו דימוס אחת לשם מת אסור בהנאה, ודוקא הוסיף בו דימוס הויא הזמנה אבל בדבור בעלמא לא. ומז"ה מחלק בפסקיו בין קרקע למטלטלין, דבמטלטלין בדבור בעלמא הוי הזמנה אבל בקרקע בעינן מעשה. ודוחק נראה בעיני לחלק בזה, דהא כמו דאמרינן בקרקע הוסיף עליו דימוס, דהוי ע"י מעשה, הם ה"נ אמרינן במטלטלין האורג בגד, דהוי ע"י מעשה. ומאי דאמרינן [שם] האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין, צריך לומר דהזמינו ע"י שום תקון שעשה בו, דומיא דאורג בגד למת דקרי ליה הזמנה, וכדאמרינן לקמן [שם] כיס שעשאו להניח בו תפילין, וכן כפה שנתנתו לספר תורה, הזמינתו ע"י שום תיקון שעשתה בו. מיהו בסודרא דאזמניה לתפילין, אם ייחדו לכך וצר ביה תפילין על דעת להניחם שם לעולם, ודאי זו הזמנה היא, שהרי הזמינו ע"י מעשה, דצר ביה תפילין, וייחדו לכך, וכדאמרינן לקמן [שם] שאם היו אביו ואמו מזרקין לו כלים הזמנה היא, שהרי מניחין אותן על המת ומיחדין אותן לכך, וכן במה שגובין לצורך המת הויא מעשה, והזמנה גמורה היא לגביה, הכי נמי אמרינן לקמן [שם] דאי רמה ביה מת, אע"ג דלא הוסיף בו דימוס נמי אסור, דכיון דייחדו לכך וקבר בו המת להיות שם לעולם, אסור בהנאה, דדמי לאזמניה וצר ביה, דאין לך הזמנה גדולה מזו, כיון שעשה בו מעשה וייחדו לכך, וכדאמרינן נמי ביבמות פרק אלמנה לכה"ג [ס"ו ע"ב] גבי ההיא איצטלא דמילתא דפרסוה על מיתנא, דכיון דיחדו על ידי מעשה כאזמניה וצר ביה דמי, מיהו אם לא ייחדו לכך אלא צר ביה לפי שעה ולא אזמניה, שלא עשה בו תקון בהזמנתו, לאו הזמנה היא ושרי, וגבי קבר נמי אי רמא ביה מת על דעת לפנותו, שלא ייחדו לו, לאו הזמנה היא ולא נאסר אלא א"כ הוסיף עליו דימוס כדאמרינן לקמן [שם], ואי לא פנייה אע"ג דלא הוסיף עליו דימוס נאסר, כיון דרמא ביה מת וייחדו לכך, אבל אי פנייה לא נאסר בלא דימוס, דלאו הזמנה היא, כיון שהיה דעתו לפנותו ולא ייחדו לכך, ואף הכי נמי בסודרא, כדפרישית.
<h2>דף מח.</h2>
ה"ה אע"ג דלא הטיל ולאפוקי מדרשב"ג. פירוש, אע"ג דלא הטיל נאסר בהזמנה אליבא דאביי. והאי דקתני קבר חדש מותר, כגון שלא הזמינו למת כדפירש המורה, ואעפ"כ אם הטיל בו נפל אסור, דהואיל וייחדו לו ועשה בו מעשה, הזמנה ומעשה יש כאן, ואם לא ייחדו לו אלא היה דעתו (אלא היה דעתו) לפנותו לא נאסר אלא אם עשאו לכתחלה והזמינו למת.
<h2>דף מח:</h2>
תרגמא עולא במטה הנקברת עמו. כל זה הוא לרשב"ג. אבל נ"ל שאין הלכה כרשב"ג אלא כת"ק, שדבריו שנויים בסתם, ולא חלק ת"ק בין נגעו במטה ללא נגעו, דמשום מררייהו הוא אפילו [נגעו] במטה הנקברת עמו אינן נאסרין ולא (זה וזה הן) [גזרו בהן] משום דמחלפי, ואע"ג דאמר רשב"ג במה דברים אמורים, לאו לפרושי דברי ת"ק אתא אלא לפלוגי עליה אתא, דדוקא על ר' יהודה נאמר כל מקום שאמר אימתי ובמה אינו אלא לפרש, ואיכא מאן דפליג עליה על במה כדאמרינן לעיל בפרק דיני ממונות בתרא [כ"ה ע"א] אבל על שאר התנאים לא נאמר כן אלא אע"ג דאמר במה [דברים אמורים] לחלוק בא.
תנאי היא דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות, עור בהמה טהורה כשרות אע"פ שלא עבדן לשמן. רשב"ג אומר אפילו עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדם לשמם. מז"ה מפרש בפסקיו דת"ק דלא בעי עיבוד לשמן ס"ל דהזמנה לאו מילתא ולא איכפת ליה בה, ואתי רבא כרבנן, וכיון דהלכה כרבא א"כ לא בעי עיבוד לשמם, ובריש פרק התכלת [מנחות מ"ב ע"ב] אמרינן דפליגי רב ושמואל, דשמואל מצריך גבי ציצית טוייה לשמה ורב לא בעי, ואוקימנא התם פלוגתייהו כדרשב"ג ורבנן, דשמואל לא ס"ל כרשב"ג, וקי"ל [בכורות מ"ט ע"ב] רב ושמואל הלכה כרב באיסורי, והלכך לית הלכתא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה. ואע"ג דאמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתים לשמם, וא"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה לפסול ס"ת, ר' אבהו כרשב"ג ס"ל, כאביי ומרימר, ולית הלכתא כוותייהו. וכל הפסקנים שפסקו כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן, מז"ה דחה דבריהם, משום דקי"ל הכא כרבא, כמו שכתב בפרק התכלת. ונ"ל שאין לדחות פסק הפסקנים מרבא דהכא, דהא דמוקמינן הכא פלוגתא דאביי ורבא כרשב"ג ורבנן, יש לפרש דרבא לא אתי כרבנן כדפירש מז"ה אלא כרשב"ג, דרשב"ג דבעי עבוד לשמן סבר דהזמנה לאו מילתא היא, ומשום הכי לא סגי ליה בהזמנת העור ובתקונו שמתקנו לשם תפילין, ולא קרינן ביה תעשה לך לשם חובך עד שיעבדנו מתחלה לשם תפילין, ובדאמר שמואל נמי בציצית דלא סגי ליה בהזמנה לשמה אלא בעי טוייה לשמה, דהוי עשייה לשמה, כדאמרינן בפ"ק דסוכה [ט' ע"א], אבל הזמנה לאו עשייה היא. ודמיא נמי למאי דאמרינן התם בסוכה [י"א ע"א] גבי ציצית פסיקתן לא זה היא עשייתן, וכן בעצי סוכה קציצתן לא זו היא עשייתן, הם ה"נ הזמנתן לא זו היא עשייתן, ואדרבה תפילין חמירי מסוכה, דבתפילין בעינן עשייה לשמה אבל בסוכה לא בעינן עשייה לשמה ובלבד שתהא עשויה לצל, ולא תהיה תעשה ולא מן העשוי כדאמרינן התם, ומשום הכי בעינן בתפילין עבוד לשמן, ורבנן ס"ל הזמנה מילתא היא ואע"פ שלא עבדן לשם תפילין סגי ליה בהזמנתו, וקרי ביה תעשה לך לשם חובך, וכך הולך נמי פתרון רבינו ברוך שכתב ת"ק סבר הזמנה מילתא היא ואותו טלאי דאזמניה כמא דעבדיה לשמייהו דמי, ורשב"ג סבר לאו מילתא היא. ופתרון יפה נראה בעיני, ואתי רשב"ג אליבא דהלכתא, ומשום הכי אמר ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו וכו' גוילין שבו לא עבדתים לשמן, ובפלוגתא דרב ושמואל נמי גבי ציצית פוסקין הגאונים כשמואל דקאי כרשב"ג משום [הכי] מקשה תלמודא מדשמואל דהלכתא כוותיה דבעי טוייה לשמה, והם ה"נ בתפילין דבעינן עבוד לשמה, דהיינו עשייה לשמה. ועיין מה שכתבתי בפ"ק דסוכה ובהלכות ציצית.
<h2>דף נ.</h2>
וכי איזה כח מרובה כח המדיח או כח הנידח. הקשה מז"ה במהדורא קמא, אדרבה, כח הנידח עדיף, דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ובכל התורה קי"ל [קדושין מ"ב ע"ב] דאין שליח לדבר עבירה, ולא אמרינן שלוחו של אדם כמותו, חוץ מהמדיח לע"ז שהחמירה בו תורה. ולא תירץ בקושיא זו כלום. ונ"ל דלא קשיא ולא מידי, דמדיח עצמו אינו מתחייב משום שלוחו, אלא משום [ש]הוא עצמו עובד ע"ז, והו"ל חוטא ומחטיא, ובעבור זה גדול כח המדיח מן הנדח, דהכי תנן לקמן בפירקין [ס"ז ע"א] האומר תא עבוד ואלך אעבוד וכו', ויליף מיניה לקמן [ס"א ע"א] דבאמירה בלחוד מחייב, כיון שקבלו עליו באלוה, ולגבי מדיח תנן [ס"ז ע"א] והמדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ז, וכיון שאמר נלך ונעבוד ע"ז קבלו עליו באלוה, והרי הוא כחוטא ומחטיא.
<h2>דף נב.</h2>
וכבר משה ואהרן היו. פירוש, סיפא דמתני' דאייתינן לעיל היא, דתניא אבא יוסף בן דוסא אומר וכו'.
<h2>דף נג.</h2>
הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ואשת איש. ק"ל, דאמאי תנן במתניתין תרי בבי, הא סגי ליה למתני בבא דרישא בלחוד, והוה מצי למתני בה חייב עליה משום האם ומשום אשת אב ומשום אשת איש, ומאי איצטריך למתני בבא דסיפא. ואי משום פלוגתא דר' יהודה, דפליג ארישא וקאמר דאין חייב אלא משום האם בלבד, הא אמרינן לקמן בגמרא [נ"ד ע"א] דהכי פליג נמי ר' יהודה בסיפא, דקסבר משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום א"א, וא"כ שפיר הוה מצי למתני ברישא חייב עליה משום האם ומשום [אשת] האב ומשום אשת איש, ר' יהודה אומר אינו חייב אלא משום האם בלבד ולא משום אשת אב ואשת איש. וא"ת דר' יהודה דוקא באשת אב ואשת איש קאמר דאין חייב משום אשת איש, אבל באמו ואשת איש חייב משום אמו ומשום אשת איש, אכתי הוה מצי למתני ר' יהודה אומר אינו חייב אלא משום האם ומשום אשת אב, דת"ק מחייב שלש ור' יהודה מחייב שתים, ואכתי מאי איצטריך בבא דסיפא כלל. וי"ל דאין ה"נ, ודלא נקט בבא דסיפא אלא משום דבעי לפרושי באשת אב בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, בין מן האירוסין בין מן הנשואין, ובחיי אביו שייך [רק] משום אשת איש. והנכון לומר, משום דקתני אלו הן הנסקלין הכא מפרש (תנן) [תנא] בתר הכי כל חד וחד באנפי נפשיה, וכך הולך ומפרש כל חד לעצמו.
<h2>דף נג:</h2>
אלא אמר רבא קסבר ר' יהודה ערות אביך זו אשת אביך ומייתי לה מג"ש וכו'. פירוש, לעולם מקרא קמא קדריש [ויקרא י"ח], אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב, ודקא קשיא אלא מעתה ערות אשת אביך [לא תגלה ערות אביך] היא משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אמו, לא דמיין אהדדי, דר' יהודה ס"ל האי דכתיב [שם] ערות אביך וערות אמך, ערות אביך זו אשת אביך ויליף מג"ש מערות אביו גלה כדלקמן [נ"ד ע"א], וא"כ סיפיה דקרא דכתיב [ויקרא י"ח] אמך היא, שייך למדרש ביה משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב, דהא רישיה דקרא באשת אב משתעי, ולרב שישא בריה דרב אידי לא איצטריך, דכיון דדריש גזירה שוה יליף לדרב שישא מגזירה שוה כדלקמן [נ"ד ע"א], אבל מאי דכתיב [ויקרא י"ח] בערות אשת אביך ערות אביך היא, ליכא למדרש משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אמו, דהא לא משתעי האי קרא באמו כלל, ולא אתא למעוטי אלא אשת איש כדדריש ביה ר' יהודה לקמן [נ"ד ע"א] משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש.
<h2>דף נה.</h2>
לישראל גופיה ליתסר מידי דהוי ארביעה. פירש המורה וכי איצטריך קרא למיסר נעבד לגבוה, ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים, דגברא לא אקטיל, ואיהי נמי לא מקטלא. וזה הפתרון דחוק בעיני, דמנ"ל להאי דמקשה דנעבד לישראל לא מקטיל, דילמא דין הנעבד כדין הנרבע הוא, דהוי נמי בר קטלא ומתסר, אלא להכי מקשה ליה, משום דקי"ל [תמורה כ"ט ע"א] נעבד לגבוה אסור ולהדיוט שרי, ומשום הכי מקשה דאמאי שרייה רחמנא להדיוט ומאי שנא נעבד מנרבע.
בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו. פירוש ולא ילפינן בעלי חיים מאילנות, וגוי הבא על הבהמה נמי אין לפשוט אותו מאילנות כדסבר רב ששת.
<h2>דף נו.</h2>
ועוד הויא לה אזהרת עשה ואזהרת עשה לאו שמה אזהרה. הקשה מז"ה במהדורה קמא, דהא פסח ומילה דענש עליהן כרת ואין להן אזהרה אחרת אלא בעשה. ונ"ל דלא קשיא ולא מידי, דפסח ומילה הם מצות עשה ואי אפשר ליזהר על מצות עשה אלא בעשה, וכי אמרינן אזהרת עשה לאו שמה אזהרה, במצות ל"ת אמרינן הכי, וה"נ בל"ת היה לו להזהיר, שלא יקוב את השם.
<h2>דף נח:</h2>
עבד מותר באמו ומותר בבתו יצא מכלל גוי ולכלל ישראל לא בא. פירוש, דעבד אין לו חייס כלל כדאמרינן בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ב ע"א] הכל מודים בעבד שאין לו חייס, שנאמר [בראשית כ"ב] שבו לכם פה עם החמור, ואפילו בתו שהוליד לאחר שטבל לשם עבדות מותר בה, שאינה קרויה בתו, והיינו דקאמר יצא מכלל גוי, וכן מותר באמו שפחה שילדתו בעבדות.
אמר רבא מי איכא מידי דישראל לא מחייב וגוי מחייב. פירוש, ישראל לא מחייב אם בעל אשתו שלא כדרכה כדאמרינן בפ"ב דנדרים [כ' ע"ב] ההיא דאתאי לקמיה דרבי, ואמרה ליה רבי שלחן ערכתי לו והפכו, וא"ל, בתי, מה אעשה לך [התורה] התירתו. ואע"ג דאמרינן בפרק ד' אחין [יבמות ל"ד ע"ב] ער ואונן שלא כדרכה שמשו. יש לומר דמעשה ער ואונן, היינו מחמת שהיו מתכוונים שלא תתעבר והיו משחיתים זרעם בכוונה, אבל אם אדם רוצה למלאות תאותו מותר, דכל מה שרוצה אדם לעשות באשתו עושה, וכך פירש מז"ה בפסקיו בפ"ק דיבמות. ואין לפרש דהאי דקאמר הכא דישראל לא מחייב, לומר שאין חייב מיתת ב"ד אבל איסורא איכא, דדמי למעשה ער ואונן, דא"כ איכא למימר דגוי ודאי מחייב, שהרי ער ואונן נתחייבו מיתה, ואיכא למימר שלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר כדאמרינן נמי לעיל [נ"ו ע"ב], גבי כל האמור בפרשת מכשף, וגוים אזהרתן זו היא מיתתן [נ"ז ע"א], ובגזל נמי אע"פ שישראל אינו אלא בלאו הגוי חייב מיתה, וה"נ אי איכא אסורא גבי ישראל דדמי למעשה ער ואונן שפיר ה"מ למימר דגוי מחייב, אלא ודאי ליכא איסורא גבי ישראל דלא דמי למעשה ער ואונן כדפרישית. ויש ספרים שכתוב בהם כאן מי איכא מידי דלישראל שרי וגוי מחייב, ולקמן בפרק חלק [ק' ע"ב] בהלכה הקורא בספרים חיצונים אמרינן אורח ארעא קמ"ל דלא לבעול איניש שלא כדרכה, ומשמע דאין בו אלא אורח ארעא, שלא ילך זרעו לבטלה. ורבינו משה כתב בפרק כ'(א) מהלכות איסורי ביאה [ה"ט], אשתו של אדם מותרת לו בין כדרכה בין שלא כדרכה, ובלבד שלא יוציא ש"ז לבטלה. וזה אין נ"ל דהיאך אפשר להתיר לו לכתחילה לבעול ולא יוציא ש"ז, אלא ודאי הכל מותר, ולא נאסר אלא במתכוין לכך כדפריש נמי מז"ה.
<h2>דף ס.</h2>
מנא ה"מ אמר שמואל את חקותי תשמרו חקים שחקקתי לך בהמתך לא תרביע כלאים ושדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרבעה וכו'. נ"ל דהלכה כת"ק דאמר [נ"ו ע"א] ז' מצוות נצטוו בני נח, שדבריו נאמרו בסתם, והמאכיל אבר מן החי לגוי לוקה משום [ויקרא י"ט] ולפני עור לא תתן מכשול, שהוא מצוה עליו והיא אחת מז' מצוות. ואין הלכה כר' חנניה בן גמליאל דאמר [אף] על הדם מן החי, ולא כר' חידקא דאמר אף על הסירוס, דיחידאי נינהו ולית הלכתא כוותייהו. מיהו אע"פ שלא נצטוו בני נח על הסירוס, אסור לומר לגוי לסרס בהמותיו, דאמירה לגוי שבות כדאמרינן במציעא פרק השוכר [צ' ע"ב]. ועיין מה שכתבתי שם. והך בעיא, פשיטא לה ר"ח ז"ל לאיסורא, וכך היא שיטת מז"ה בפסקיו, דאפילו בשאר איסורי נמי אמרינן אמירה לגוי שבות. ויפה אמר, דהא כלהו אמוראי אסרי אמירה לגוי בסירוס, ולאו דס"ל כר' חידקא, דהא דר' חידקא ליתא, דהא רבנן פליגי עליה בפ"ד מיתות, ואין הלכה כיחיד במקום רבים [ברכות ט' ע"א]. ואע"ג דלית הלכתא כהני יחידאי, הלכה כר' אלעזר דאמר נצטוו בני נח על הרבעת בהמה ועל הרכבת אילן, דשמואל מפרש לטעמיה, ובפ"ק דקידושין [ל"ט ע"א] נמי אמרינן בהלכה הכלאים מדברי סופרים אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן לוקים על הכלאים דבר תורה, א"ל ר' אלעזר לר' אסי, והא אנן תנן הכלאים מדברי סופרים, לא קשיא, כאן בכלאי כרם כאן בהרכבת אילן, כדשמואל דאמר את חקותי וכו', ומשמע דר' יוחנן ס"ל כי הא דשמואל, ונצטוו בני נח על הרבעה והרכבה, וישראל העושה אותם ע"י גוי עובר מולפני עור. ומיהו י"ל דאין בן נח נהרג אלא על ז' מצוות בלבד כדאמרי [נ"ז ע"א] רב יהודה ורב הונא וכלהו תלמידי דרב. וי"ל נמי דלא פליגי נמי אדשמואל ור' (יהודה) [יוחנן] דאמר נצטוו בני נח בהרבעה והרכבה, מיהו מיתה ליכא אלא בז' מצוות אלו דאיתוקש להדדי, דכלהו נפקי [נ"ו ע"ב] מויצו ד' אלהים (את) [על] האדם, וגלי רחמנא בחדא והה"נ בכלהו, ולית להו אזהרתן זו היא מיתתן, דהרכבה והרבעה אע"פ שנצטוו עליהן אין בהן מיתה.
והלא דברים ק"ו, ומה עגלון מלך מואב שהוא גוי ולא ידע אלא בכנוי, עמד, ישראל ושם המפורש על אחת כמה וכמה. אי קשיא, א"כ השומע הזכרת השם מחברו, אע"פ שלא שמע ברכת השם, יהא חייב לעמוד, דומיא דעגלון מלך מואב. י"ל דעגלון מלך מואב שעמד מפני שהיה בא אליו בשליחות השם כדכתיב [שופטים ג'] דבר אלהים לי אליך, מיהו היכא דשמע ברכת השם כ"ש שחייב לעמוד.
ופליגא דר' חייא בתרווייהו. מז"ה לא הביא בפסקיו אלא דברי רב יהודה אמר שמואל אין קורעים אלא על שם המיוחד, למימר [דהילכתא] כוותיה. אבל רבינו יצחק לא הביא בפסקיו אלא דברי ר' חייא, דאתוקם מילתיה בכינויין, ומשמע דוקא מן הגוי אינו חייב לקרוע, אבל מישראל חייב לקרוע אפילו בכינויין. וכן נ"ל עיקר. ויש לנו לפסוק הלכה כר' חייא, חדא, דאית לן למימר לחומרא, ועוד דשמואל גבי ר' חייא תלמיד הוא, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב.
<h2>דף סא.</h2>
א"ל רב אחא מדפתי לרבינא למאי דקאמר ליה רבה בר חנא לאביי יצאת השתחויה ללמד על הכלל כלו איכה יעבדו למעוטי מאי. פירוש, אי אמרת ודאי זביחה ללמד על הכלל וממעט מגפף ומנשק היינו [דאיצטריך] איכה יעבדו לרבות מגפף ומנשק כדרכה וממעט שלא כדרכה, אבל את"ל יצאת השתחויה ללמד על כל הכלל, ומרבה מגפף ומנשק אפילו שלא כדרכה, א"כ איכא יעבדו דמשמע שבא למעט שלא כדרכה מה בא לממעט. ומז"ה נדחק בה במהדורה ג'.
היכא דפלחוה כ"ע לא פליגי דכתיב [שמות כ'] לא תעשה לא תיעשה כי פליגי בדבורא בעלמא. פירוש, והשתא ס"ד דפליגי בחיובא דמסית דדרשינן ביה לא תיעשה, אבל לבתר דמסיק דקמפלגי במסית לעצמו ואמרו לו אין, אתיא פלוגתייהו בניסת, דר"מ סבר אין דקא אמרו ליה קושטא היא וקבלוה עלייהו באלוה, ור' יהודה סבר אחוכי (כי) קא מחייכי ביה ואין הניסת חייב.
<h2>דף סא:</h2>
רבא אמר אידי ואידי בניסת מפי אחרים. פירוש, רבא לא בא לחלוק על אביי שמחלק בין ניסת מפי עצמו לניסת מפי אחרים, אלא שבא להעמיד רבא שתי המשניות בניסת מפי אחרים. וכך יש לפרש נמי דברי רבינא. ולפי זה (י"ל) [ישראל] שפתהו גוי להשתמד ולעבוד ע"ז, כיון שאבה ושמע לו חייב אע"פ שלא עבד ע"ז, אבל אם הוא מעצמו אמר שרוצה להשתמד שמא לא בכל לב אמר או בדרך כעס אמר ואינו חייב עד שיעבוד.
אתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור. פירוש, אע"ג דפטר רבא ממיתה משום דלא קבלה עליה באלוה מ"מ אם הגוי אונסו בכך יהרג ואל יעבור, דאע"ג דלא קבליה עליה באלוה ואין מתכוין לעבוד ע"ז כיון שהגוי מתכוין להעבירו בכך יהרג ואל יעבור דאית ליה לרבא בע"ז נמי יהרג ואל יעבור כדפרישית בפ"ב דבפסחים [כ"ה ע"א] ובפ"ב דכתובות [י"ט ע"א], ולא כמו שכתב מז"ה בפסקיו, ואפילו ערקתא דמסאנא אמרינן בפירקין דלקמן [ע"ד ע"ב], שאם הגוי מתכוין להעבירו יהרג ואל יעבור, מיהו בשאר עבירות בפרהסיא דוקא אבל בע"ז אפילו בצינעא.
<h2>דף סב:</h2>
היכי דמי דקסבר רוק הוא ובלעו. פירש המורה שלא נתכוון לאכילה אלא לבליעת רוק אבל חתיכה של חלב וסבור שהיא של שומן קריא שוגג בכוונה מפני שנתכוון לאכילה. ומז"ה דחה דבריו במהדורא ב', ופירש שגם בחתיכה של חלב וסבור שהיה של שומן קורא שוגג בלא כוונה, שהרי לא היתה כוונתו לאכילת חלב אלא לאכילת שומן. וכמדומה אני שלא עיין מז"ה בפרק כלל גדול [שבת ע"ב ע"ב], דהתם פליגי רבה ואביי בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, דרבה אמר פטור ואביי אמר חייב משום דקא מכוין לחתיכה, ולא משכחת שוגג בלא מתכוין לאביי גבי שבת אלא נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, דלא נתכוין בחתיכה כלל, כדאמרינן הכא. ודכותה גבי חלב דקסבר רוק הוא ובלעו דלא איכוון לאכילה כלל כדאמרינן התם, וכל זו השטה שאומרים כאן, כולה היא אליבא דאביי, דנקט מילתא דהוי שוגג בלא מתכוין אליבא דכ"ע, ודוקא נקט דקסבר רוק ובלעו דומיא דנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, דלא איכוין לחתיכה גבי שבת ולאכילה גבי חלב כדפירש המורה.
<h2>דף סג.</h2>
והתניא אינו חייב [אלא על] כל דבר שיש בו מעשה וכו' עד ר' עקיבא אומר וכו'. הקשה מז"ה במהדורה ג', דכיון דמוקמינן לה כר"ע דמחייב בהשתחויה, והה"נ באלי אתה, א"כ האי שיש [בו] מעשה מה מיעט. והמורה אמר למעוטי הרהור. ומז"ה דחה דבריו, שהיכן מצינו שחייב כרת על הרהור שהוצרך לפוטרו מחטאת, ואמר דל"ג ליה. ונ"ל שאין לשבש גירסת הספרים, ופתרון המורה עיקר, והוצרך למעט הרהור, משום דאמרינן בפ"ק דקידושין [ל"ט ע"ב] דגבי ע"ז הקב"ה מצרף מחשבה למעשה מה שאין כן בכל שאר העברות, לפיכך הוצרך לפוטרו מחטאת, והכי אמרינן נמי לקמן בפירקין [ס"ה ע"א] שאני מגדף הואיל וישנו בלב, כלומר שהוא מתחייב על מחשבת לבו, דכיון דפשט ידו בעיקר, הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, ואפ"ה אינו חייב עליו חטאת מפני שאין בו מעשה.
הני נמי לאו שבכללות הוא. פירוש, שכולם כלולים בלאו דלא תעבדם. ואי קשיא מ"ש מלאו דלא תעשה כל מלאכה האמור בי"ט, שכל המלאכות נכללו בלאו אחד, ותנן [מכות כ"א ע"ב] בי"ט סופג את הארבעים. י"ל דלא דמו מלאכות די"ט לעבודות דע"ז, דעבודות דע"ז כל אחד נאמרה בפני עצמה, שהרי זביחה נאמרה בפני עצמה [שמות כ"ב] זובח לאלהים, והשתחויה לעצמה שנאמר [דברים י"ז] וישתחוו לו, וכן שאר העבודות הנעשות בפנים, כל אחד נאמרה בפני עצמה, וכשכולל כולם בלאו דלא תעבדם [שמות כ'] הו"ל לאו שבכללות אבל מלאכות די"ט לא נאמרה כל מלאכה בפני עצמה וכל המלאכות ענין אחד הם, ודמי לכל חלב וכל דם לא תאכלו [ויקרא ג'], שכל החלבים של כל הבהמות נאמרו בלאו אחד, שכולן ענין אחד הם. ואע"ג דגבי שבת נאמרה [שמות ל"ד] הבערה בפני עצמה, אי למ"ד ללאו יצאת הרי מיוחד לה לאו בפני עצמה ושאר כל המלאכות ענין אחד הן, ולא הוי לאו שבכללות, ואי למ"ד לחלק יצאת, הרי כל אחד מיוחד בה לאו בפני עצמה, דהבערה יצאת ללמד על הכלל וכאלו נכתב בכל אחד לאו, אבל בי"ט ליכא חלוק מלאכות כדאמרינן בפסחים פרק אלו עוברין [מ"ה ע"א] חלוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט. ועיין מ"ש מז"ה על לאו שבכללות בסוף פרק כל שעה [פסחים מ"א ע"א].
<h2>דף סג:</h2>
ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלוני. נ"ל שאלו הקדושים של גוים, כגון עון פיטרו ועון יאני וכיוצא בהם, לאו ע"ז נינהו, שאין מקבלים אותם באלהות, שאין עובדין אלא לישו הנוצרי, ואלו מכבדין אותם מפני שהיו תלמידיו, ואע"פ שמשתחוין להם ועובדין אותם, לאו בתורת אלהות הם עובדים, ודמי לאנדרטי דאמרינן לעיל [ס"א ע"ב] שאם לא קבלה עליה באלהות לאו עובד ע"ז הוא.
<h2>דף סד.</h2>
הפוער לפעור וכו' אע"ג דקא מכוין לביישה וכו'. פירוש, ואין זה דומה לעובד מאהבה ומיראה, שהרי פוטר רבא משום דלא קבלו עליו באלוה, דהתם אינו עובדה ברצונו אלא בשביל הגוי הוא עושה מה שעושה, אבל הכא ברצונו עושה, שמתכוין בכך לעובדה אלא שסבור שאינו חייב בעבודה זו, הואיל ועבודתה בכך, חייב חטאת. אמר להו הזורק אבן למרקוליס תנן. פירוש, ואע"פ שלא נתכוונתי לעבדה בכך חייב אני עליה.
<h2>דף סה.</h2>
מקטר לשד עובד ע"ז הוא אמר רבא במקטר לחברו. פירוש, מהכא מוכח דלא מקריא עובד ע"ז אלא כשמקבלו עליו באלוה, אבל אם אינו מקבלו עליו אינו חייב משום ע"ז. והכי אזלא כל סוגיא דשמעתא, דכל שאין [הוא] מקבלו עליו באלוה לאו עובד ע"ז, ואע"ג דאביי פליג עליה דרבא, הא קי"ל הלכה כרבא, [ולעיל] [ס"א ע"א] נמי אמרינן באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה, דמשמע דעיקר הוא הקבלה שמקבלו עליו לאלוה, אבל אם אין מקבלו עליו לאלוה, אינו חייב משום עבודתו. והמקטר לשד כדי לעשות לו חפציו, אינו חייב משום עובד ע"ז, שהרי אינו עובדו כדרך ע"ז, הואיל ואינו מקבלו עליו לאלוה, אלא עושה לו נחת רוח ומפייסו, כדי שיעשה לו חפציו. וכן בחברו נמי, אם הוא נעבד בזמן שמשתחוה לו חייב, לפי שעבדו כדרך ע"ז ומקבלו עליו לאלוה, אבל אם הוא משתחוה לו לפייסו שיעשה לו חפציו מותר, כדאמרינן נמי לעיל, אבל אם אינו מקבלו עליו לאלוה ומשתחוה לו שיעזור לו ויליץ בעדו כענין שנאמר [איוב ל"ג] אם יש [עליו] מלאך (ה)מליץ, וכן מה שכתוב [דניאל י'] והנה מיכאל בא לעזרני, שצריך לעזרת המלאך ומפייסו שיעזור לו, הואיל ואין [הוא] מקבלו עליו לאלוה, לאו עובד ע"ז הוא אע"פ שמשתחוה לו. מיהו לכתחלה ודאי אין להשתחוות ולעבוד המלאכים, שנראה כעובד ע"ז, אך אם נראה לו המלאך בשליחות הבורא ראוי להשתחוות לו כמו שהשתחוה יהושע למלאך שנראה אליו, ואמר לו [יהושע ה'] אני שר צבא ה', אבל אם לא נראה לו ורוצה לעבוד או להשתחוות לאחד מהמלאכים כדי שיהא בעזרו, מכוער הדבר מפני שנראה כעובד ע"ז. מיהו לא הוי עובד ע"ז ממש הואיל ואינו מקבלו עליו באלוה. וכן המקטר לשד ומפייסו שיעשה לו חפצו, הואיל ואינו עובדו בדרך אלהות ואינו מקבלו עליו לאלוה לאו עובד עבודה זרה [הוא]. ומאי דאמרינן לעיל [ס"א ע"ב] להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם שכמותך, הכין פירושו, להם אי אתה משתחוה לפי שאתה משתחוה להם באלהות אבל לאדם שכמותך אין דרך להשתחוות לו בדרך אלוהות, אבל אם הוא נעבד כהמן גם לאדם אין אתה משתחוה, שאין חלוק לאדם ובין שאר הבריות, והפוער עצמו לפעור, אע"פ דקא מכוין לבזויה ואינו מקבל עליו לאלוה, הואיל ועבודתה בכך, ודרך עובדיה לעובדה בכך, וגם הוא עובד מדעתו ומתכוין [לעובדה] בכך, עבודה זו דרך אלהות היא אלא שהוא סבור שהוא אינו מתחייב בעבודה זו.
התורה אמרה חבר זה בסקילה. המורה מפרש, חבר זה, שמחבר בכשפים הוא בסקילה. ויש מפרשים חבר זה, שהוא ע"י הקטרה, הוא בסקילה, וכשהוא בכשפים בעלמא בלאו. וכתב מז"ה במהדורא ג' ובפסקיו, שמה שעושין עכשיו מיתוק לשדים והעשון שמעשנין להם, לפי פתרון שאר המפרשים הוא בסקילה, אע"פ שאינו מתכוין אלא לחברם, ולפי פתרון המורה הוא בלאו, וכל דבר שהוא בלאו אם הוא עושה אותו לרפואה מותר כדאמרינן [שבת ס"ז ע"א] כל [דבר] שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. ונ"ל דע"כ אין לפרש חבר זה בסקילה אלא כשמקטר לשד להעלות לו את המתים, דהא בבעל אוב עסיקינן, וחבר זה של בעל אוב קאמרינן, ובעל אוב הוא שמו, שמעלה את המתים כדמפרש בכולא שמעתא, ואם אין מעלה המתים, לאו בעל אוב הוא ולא חייבה בו תורה סקילה, ואי משום דהוי מכשף לא חייבה תורה במכשף אלא בעושה מעשה, כדאמרינן לקמן [ס"ז ע"א] העושה מעשה בסקילה והאוחז את העינים פטור, ובקטור ובמיתוק שעושין אין שם מעשה (ולא) [אלא] אחיזת עינים. ודמי למאי דאמרינן לקמן פרק חלק [ק"א ע"א] שדי שמן ושדי בצים מותר לשאול בהן. מיהו מ"ש מז"ה שכל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, נ"ל שלא נאמר כל זה אלא בדרכי האמורי שנאמר בהן [ויקרא י"ח] ובחוקותיהם לא תלכו, ובדבר שיש בו רפואה אין זה חוקותיהם, שלרפואה הוא מתכוין ולא לחוקותיהם, אבל דבר (שיש בו משום רפואה ואין בו משום חוקותיהם) שהוא משום חובר חבר, לא הותר אפילו לרפואה, דאפילו לרפואה חובר חבר נמי מקרי, וכדאמרינן האי מאן דצמד זיבורא ועקרבא אע"ג דמכוין דלא ליזקו אסור, ואין להתיר חובר חבר אלא במקום סכנה. מיהו המיתוק והעשון שעושין לרפואה אינו נראה כחובר חבר, דהכא בבעל אוב אמרינן דהוי כחובר חבר מפני שמחבר השדים להעלות לו המת, אבל המתוק והעשון שעושין לרפואה אין שם [ה]דרך לחבר שדים, אלא נראה כמפייסן שיועילו לרפואתו ולא יזיקוהו, ואפילו המקטר לחברו אמרינן דלא עובד ע"ז.
<h2>דף סה:</h2>
אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה. המורה גורס הואיל וישנן בראייה. ורבינו יצחק בפסקיו גורס הואיל וישנן באייה. ועיין מה שכתב בפסקיו, והוא העיקר.
וחכמים אומרים זה האוחז את העינים. פירוש, א"כ לדברי חכמים האוחז את העינים הוא בלא תעשה, דקרו ליה מעונן, ומתניתין [ס"ז ע"א] תנן האוחז את העינים פטור, ולקמן [שם ע"ב] נמי אמר אביי האוחז את העינים פטור אבל אסור כהלכות שבת, ומשמע שאיסורו מדברי סופרים, דפטור אבל אסור כשבת, וא"כ אין הלכה כחכמים אלא כסתם מתניתין דתנן האוחז את העינים פטור, וכדאמר אביי לקמן דהוא פטור אבל אסור, ומעונן לאו היינו אוחז את העינים אלא מלשון עונות הוא, שמחשב עתים ושעות, כר"ע.
ת"ר מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלה נפלה מידו וכו'. פירושו נ"ל, שכל אלו הן אסורין כשהוא עושה מעשה, כגון שהוא מחזיק בדרכו, וע"י נחושין אלו חוזר, אבל אם אומר דברים בעלמא, ואינו עושה שום מעשה ע"י הנחושין הללו אין בו משום אסור, כדאמרינן [חולין צ"ה ע"ב] בפרק גיד הנשה דרב הוה בדיק במעברתא, משום דכל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש, ואל תתחילו בי שחרית [הוא], ר"ח הוא, מוצאי שבת הוא, גם זה [על ידי] מעשה הוא, שהוא נמנע מלעשות עסקיו בעבור אלו העסקים. ואע"ג דאמרינן בירושלמי דע"ז פרק אין מעמידין [ה"ג] א"ר אמי צריכין אנו חוששין (אנו) [על מה] דברייתא חוששין אסור למיתב פריטין בפומא פתתא תחות בי שחייא תבשילא תחות ערשא למיצאנע סכינא גו אתרוגא סכינא גו פוגלאה, כל זה י"ל כשהוא חושש בלבו ונזהר בדבר אבל (אם) אינו מוציאו בפיו לומר לא אעשה כן מפני כך, שאם מוציא בפיו היינו דאמרינן הכא אל תתחיל בי שחרית [הוא] ר"ח הוא מוצאי שבת הוא. ועיין מה שכתבתי על זה בפרק במה אשה יוצאה.
<h2>דף סו.</h2>
א"כ ליכתוב או אלהים וחרש או נשיא וחרש אלהים ונשיא למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו. פירוש, ואין זה דומה לב' כתובים הבאים כאחד שאין מלמדין, דהתם ליכא למימר אם אינו ענין לגופו תנהו לענין אחר, שאם באו ללמד לאחר הו"ל לכתוב אחד מהם בלבד וילמדו הכל ממנו, ולמה נכתב גם השני, אלא ודאי לומר שאין מלמדין, אבל הכא אם היה כותב אלהים וחרש לא היו יכולים ללמוד הכל ממנו, אלא נשיא בלבד היה לומד מהן, וא"כ נשיא למה נכתב, אלא ודאי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו, וכיון שריבינו אביו א"כ הני דכתיבי לאו דוקא, וה"ה לכל אדם, כדאמרינן בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ו ע"א], דיליף התם מקלל חברו מלא תקלל חרש.
<h2>דף סו:</h2>
והכתיב ומתו גם שניהם שתיק רב. הקשה מז"ה במהדורא ב', אמאי שתיק רב, והא בהדיא תנן [נדה מ"ד ע"ב] בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין עליה והיא פטורה. ונ"ל דלא קשיא ולא מידי, דבשאר עריות ודאי אע"ג דכתיב בהו [דברים כ"ב] ומתו גם שניהם, או [ויקרא כ'] מות יומתו שניהם, וכן [שם] מות יומת הנואף והנואפת, ודאי הגדול מתחייב על ביאת הקטנה שהיא בת ג' שנים ויום אחד והגדולה מתחייבת על ביאת הקטן, וליכא למידרש עד שיהו שניהם שוים, אבל בנערה מאורסה דדריש ר"מ נערה למעוטי קטנה, דאיכא למימר לגמרי ממעט לה ואיכא למימר מסקילה ממעט לה, משום הכי איכא למימר דהאי דכתיב [דברים כ"ב] ומתו גם שניהם, דוקא קאמר שניהם, שיהו שניהם שוים, דהא כתיב [שם] נערה למעוטי קטנה, אבל בשאר עריות דלא כתיב מיעוט, ודאי שניהם לאו דוקא, אלא אם שניהם בני חיובא, שניהם חייבים ואם אחד מהם בר חיובא הוא לבדו חייב. ונימא ליה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. פירוש בנערה אנוסה כתיב [דברים כ"ב], וקטנה כאנוסה דמיא.
<h2>דף סח.</h2>
אמרו הכדור והאמום וכו'. [ה]מורה מפרש חכמים אומרים אינן מקבלין טומאה, לפי שכלי עור לא מקבלי טומאה אא"כ יש לו בית קבול, דהא איתקש לשק, והני הואיל וקבולן נעשה למלאתן ולהיות מלויין בתוכו עולמית, לאו שמיה קבול. וקשה עלי זה מאד, דהא כלי עץ דוקא בעו בית קבול אבל כלי עור לא בעינן בהו בית קבול בשום מקום. והדבר צ"ע. אין זה כלום, דבהדיא תנן בפרק ט"ו דכלים [מ"א], ומייתי לה פ"ק דשבת [ט"ו ע"א], כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין.
<h2>דף ע.</h2>
מסיפיה לרישיה מידרש. פירוש, דדריש הכי, למי חכלילות עינים, למאחרין על היין, כלומר, מי ראוי להיות חכלילות עינים, ולהיות מאחרין על היין, למי שיש לו אוי ולמי שיש לו אבוי ולמי שיש לו שיח, דהיינו צער כמו אריד בשיחי [תהלים נ"ה], כענין שנאמר [משלי ל"א] תנו שכר לאובד ויין למרי נפש.
<h2>דף ע:</h2>
כי בער אנכי מאיש מנח. פירוש, בער הוא אדם שאין לו למוד, כלומר שלא למדתי מנח ששתה יין ונשתכר והודה לאמו שלא להשתכר ביין.
אבל בעבור החדש למימר דבשר ויין מסקי. פירוש, עבור החדש הוא שהיו עולים ליל ל', כדאמרינן לקמן לאור עבורו שהוא ליל ל', שהחדש מתעבר ממנו, ומחשבין אם ראוי לעבר החדש ביום ל' אם לאו, וכדאמרינן לעיל בפ"ק [י' ע"ב] חשוב דעבור, שמחשיבין אם ראוי לעבר אם לאו, ועומדים שם כל הלילה ואוכלין שם, ואין עולין שם אלא בפת דגן וקטנית, שלא ימשכו באכילה ושתיה.
<h2>דף עד.</h2>
אביי אמר כשיכול להציל באחד מאבריו [ו]ר' יונתן בן שאול וכו'. פירוש, מדקאמר ר' יונתן בן שאול היא, משמע דפליגי עליה, ואין הלכה כמותו. והאי דאמרינן לעיל [מ"ט ע"א] דא"ל יואב לאבנר היה לו להציל באחד מאבריו, ההיא נמי כר' יונתן בן שאול אתיא. דילמא שאני הכא דמיתה לזה וכו'. עיין מ"ש לעיל בפרקא קמא [ט' ע"א]. נמנו וגמרו בעליית בית נתזה וכו'. עיין מה שכתבתי בפ"ב דכתובות [י"ט ע"ב] ובפסחים בפרק כל שעה [כ"ה ע"א].
אף נערה המאורסה יהרג. עיין מה שכתבתי בפרק הבא על יבמתו [יבמות נ"ד ע"א]. אמר אביי אסתר קרקע עולם היא. עיין מה שכתבתי בפרק מצות חליצה [יבמות ק"א ע"ב].
<h2>דף עד:</h2>
רבא אמר הנאת עצמו שאני דאי לא תימא הכי הני קוקי ודימונקי היכי יהבינן להו. פירוש, כל זה היה אומר רבא בשאר עברות, דהא בשאר עבירות עסקינן, וה"נ שאר עבירות הן, שמשאילין להם כלים ולצורך ע"ז שלהם, וכן אסתר נמי כבר גרשה מרדכי ולא הויא ערוה, ודמיא לשאר עבירות בעבור שנמסרה לגוי, ומשאר עבירות נמי מייתי ראיה כגון מגוי דא"ל לישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא בשבתא. אבל באותן ג' עברות, כגון ע"ז ג"ע ושפיכת דמים, אע"ג דגוי להנאת עצמו מתכוין יהרג ואל יעבור, דהא ברוצח כי אמר זיל קטלי לפלניא ואי לא קטלינן לך, להנאת עצמו מתכוין, להרוג אויבו, ואפ"ה יהרג ואל יעבור, ונערה המאורסה הוקשה לרוצח, דגבי גילוי עריות אע"פ דלהנאת עצמו מתכוין, כגון שאנסתו הערוה לבא עליה ואם לאו היא הורגתו כענין אשת פוטיפר ליוסף, שהיתה חושקת בו ומתכוונת להנאתה אפ"ה יהרג ואל יעבור. מיהו באשה ודאי אין לומר תהרג ואל תעבור, דקרקע עולם היא, [ו]אינה עושה מעשה אלא נכבשת על כרחה, כתירוצה דאביי, ואע"ג דאביי ורבא הלכה כרבא [כ"ז ע"א], הכא לא אתא רבא לאפלוגי על אביי, אלא אמר דלא מצטרכינן הכא להאי תירוצא, אלא איכא למימר בשאר עבירות להנאת עצמו שאני.
<h2>דף עו:</h2>
ההוא גברא דצמצמא לחיותא דחבריה בשימשא ומתה רבינא מחייב ורב אחא בר רב פטר. פירוש, תרווייהו ס"ל דגרמא בנזיקין פטור, דאפילו למאן דדאין דינא דגרמי, אינו אלא דרך קנס ולא מן הדין, כדפרישית בפרק הגוזל עצים, והכא פליגי במצמצם, אי הוי כמזיק בידים אי לא, דרבינא דמחייב, ס"ל כמזיק בידים דמי, דאי גרמא הוי לא היה מחייב בו את הרוצח, שאין הורגין את הנפש ע"י גרמא, שההורג בדרך גרמא ודאי פטור הוא, והכא כעושה מעשה בידים דמי, ורב אחא דפטר סבר אע"ג דגבי רוצח עבדיה רחמנא כעושה מעשה בידים, גבי נזיקין אינו אלא כשאר הגרמות. ומז"ה מפרש בפסקיו, שהמצמצם הוא גרמא ממש. וזה דחוק בעיני מאד, דהא ברוצח אמרינן [ע"ז ע"א] כפתו ומת בחמה ובצינה פטור [ב]סוף חמה לבוא ו[ב]סוף צינה לבוא, וע"כ סוף חמה לבא סוף צינא לבא גרמא הוא, ולמאן דדאין דינא דגרמי בנזיקין, בקטלא כה"ג פטור הוא, שאין לחייב מיתה על הגרמות, וכדאמרינן נמי [ע"ז ע"ב] גבי בדקא דמיא, דבכח ב' גרמא בעלמא הוא, וכשכפאו בחמה ומת, זו היא כשכבש עליו בתוך המים, ודאי כעושה מעשה דמי.
<h2>דף עט:</h2>
הא דתנא דבי חזקיה מפקא דרבי ומפקא דרבנן. פירוש, אע"ג דקי"ל כי האי תנא דבי חזקיה, ואפילו בשוגג פטור מתשלומין, לענין קטלא כשאין מתכוין לא קי"ל כוותייהו, אלא כרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה במזיד וגלות בשוגג, וכסתם מתניתין.
<h2>דף פא:</h2>
אמר רבינא בכיפה צריכה התראה קמפליגי. פירוש, בין למר ובין למר עבירות מחזיקות, ובין לקה ובין לא לקה, כונסין אותו לכיפה, ומ"ד בשלישית כונסין אותו לכפה, לא בעי התראה לכיפה, ומ"ד רביעית כונסין אותו לכיפה קסבר כפה צריכה התראה, ובפעם ג' אין מתרין בו לכפה אלא למלקות, דבעינן ג' עברות בהתראת מלקות להחזיקו רשע, וכשמתרין בו למלקות א"א להתרות בו לכפה, וכיון שהוחזק רשע בג' עבירות, כרשב"ג ואע"פ שלא לקה, בפעם ד' מתרין בו לכפה וכונסין אותו לכיפה, ומ"ד ג' כונסין אותו לכיפה, ס"ל דכפה אינה צריכה התראה, דכיון דהתרו בו ג' פעמים למלקות, הוחזק רשע בג' עבידות אע"פ שלא לקה, כרשב"ג, וכונסין אותו לכיפה מיד, דכיון דהוחזק רשע ואין צריך התראה, כבר בר כפה הוא, וכונסין אותו לכפה מיד. ומ"ד בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ד ע"ב] נשואין ומלקיות כרבי, לא שמיען ליה הא מתנייתא, ואזיל בתר סתם מתניתין כדאמרינן [שם] הכא סתמי פשט לך, ומפרש מתניתין מי שלקה ושנה דוקא לקה, ובב' מלקיות הוחזק רשע וכונסין אותו לכיפה בשלישית, דבשנייה לא דיינינן ליה בתרי דיני, להלקות ולכונסו לכיפה, אלא מלקין אותו בשנייה, וכיון דהוחזק רשע בב' מלקיות, בשלישית כונסין אותו לכיפה, ואיהו ודאי מוקי מתניתין דלא כרשב"ג. ומז"ה מוליך שטתו במהדורא קמא דפליגי אמוראי בהא מילתא, אי הוי ההוא זימנא דמתחזק ביה ממניינא אי לא. ודוחק גדול נראה בעיני, שלא מצאנו בשום מקום חלוק בדבר זה, ובפרק הבא על יבמתו [שם] אמרינן נשאת לראשון ומת לב' ומת לשלישי לא תנשא, דבתרי זימני הוחזקה קטלנית אליבא דרבי שוב לא תנשא, ולרשב"ג הוחזקה בג' זימני ולרביעי לא תנשא, דההוא זמנא דמתחזק בה הויא ממניינא, והכא נמי ההוא זימנא דמתחזק ביה הוי ממניינא וראוי לכונסו לכפה, אך אם הוא לוקה ודאי אין לדונו בב' דינים, וכן אם הוא צריך התראה אין ראוי לכונסו לכפה בלא התראה. ושטת המורה נראית כאן בעיני יותר משיטת מז"ה.
ורב חסדא אמר כגון דאיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות כדתנן וכו'. קשיא לי, דהא אמר רב חסדא לעיל בפרק היו בודקין [מ"א ע"א] אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן הרגו אין זה נכון, אחד אומר כליו שחורים ואחד אומר כליו לבנים ה"ז נכון, ואותבין ליה לרב חסדא התם מהא דבן זכאי, ותריץ רב יוסף, מבן זכאי לותיב איניש, שאני בן זכאי דבדיקות כחקירות משוי להו, ומשמע התם דרב חסדא לית ליה דבן זכאי, אלא אע"ג דאיתכחוש בבדיקות דבן זכאי ה"ז עדות נכון, והורגין אותו על פיהן, והכא היכי קאמר רב חסדא דאי איתכחוש בבדיקות דבן זכאי הרי זה הכחשה ואין לב"ד להורגו אלא כונסין אותו לכיפה. וי"ל דהא דתריץ רב חסדא הכא אתי כי ההיא תירוצא דתריץ התם רמי בר חמא, דמוקי ההיא דבן זכאי כגון ששפדו בייחור של תאנה, דדמי לאחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר וכו', ומתרץ בהכי אליבא דרב חסדא, והם ה"נ א"ל הכא לפי האי תירוצא דמפרש רב חסדא בדיקות דבן זכאי כדמפרש התם רמי בר חמא, דדמי לאחד אומר בסייף ואחד אומר בארירן דאיתכחוש [בבדיקות] אליבא דרב חסדא ואין כח לב"ד להורגו אלא כונסין אותו לכיפה. א"נ יש לפרש, דאפילו איתכחוש בבדיקות דבן זכאי דומיא דאחד אמר כליו שחורים ואחד אומר כליו לבנים כדמפרש התם רב יוסף, יש לומר דרב חסדא מוקי מתניתין כבן זכאי וליה לא ס"ל. והתירוץ הא' עיקר.
תני רב יוסף יכה וכו'. סוגיא דשמעתא אזלא לקמן [פ"ב ע"ב] בשמעתין כרב יוסף, דאמר לקמן בשמעתין הא תני רב יוסף יכה קוסם, דמחזי כמברך את השם, ומשום הכי יש בו חיוב מיתה כמברך את השם.
<h2>דף פד.</h2>
ורבנן אמר קרא בו ולא בבעל מום. פירוש, בטומאה משתעי קרא, וה"ק, בו, בחילול זה של טומאה איכא מיתה, ולא בחילול דבעל מום.
<h2>דף פד:</h2>
מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש וכו'. בפרק ר' אלעזר דאורג [שבת ק"ו ע"א].
<h2>דף פה:</h2>
אלא לאו ש"מ בהקישא קמפלגי ש"מ. פירוש, אע"ג דהני תנאי פליגי בהיקישא, כסתם מתניתין קי"ל דקסבר מקשינן הכאה לקללה כדאמרינן לעיל, ובין בהכאה ובין בקללה, אין אדם חייב על אביו אלא בעושה מעשה עמך.
<h2>דף פו:</h2>
ת"ר כי יפלא במופלא שבב"ד. מז"ה מפרש בפסקיו, אם היה המופלא שהוא גדול בסנהדרין חולק על חביריו, אז הזקיקם הכתוב לעלות, ולא יעמדו על המנין ולעשות כרבים, אבל אם היה אחד מזקני ב"ד חלוק על חבריו, אינם זקוקים לעלות, אלא עומדים על המנין ועושין כרבים, כדתנן [מ' ע"א] י"ב מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי, והוא שיהיה המופלא מן הרוב. ובתלמיד שהורה לעשות פטור, פירש מז"ה לקמן, שאם נחלק המופלא ועלו ואחרי כן המרה עליהן והורה לעשות, לא הוא לבדו חייב אלא כל זקני ב"ד שהורה אחד מהם [לעשות] כדבריו חייב, חוץ מתלמיד שאינו ראוי להוראה, שעדיין לא נסמך אבל מיהו לא היו עולין אלא על המופלא. וזה נראה בעיני דוחק גדול, דהא אמרינן לקמן [פ"ח ע"א], תדע שהרי לא הרגו את עקביא בן מהללאל, ואם כדברי מז"ה היכי מצי למילף מעקביא בן מהללאל מידי, מאן לימא לן שנחלק המופלא (וגם) [עם] בית דינו, והוצרכו לעלות, דילמא עקביא בן מהללאל אחד מזקני ב"ד היה או מסנהדרי גדולה או מסנהדרי קטנה ולא הוצרכו לעלות בעבור חלוקתו, שהרי לא היה לא נשיא ולא (ל)אב ב"ד, שכל נשיאים ואבות ב"ד שנויים בפירקי אבות [פ"א מי"ב] כגון הלל ושמאי קבלו מהם וכן כלם, ועקביא בן מהללאל (לא) אינו שונה ביניהם, שלא היה אלא אחד מזקני ב"ד, ולפי דברי מז"ה לא הוצרכו לעלות בעבור חלוקתו ואינו חייב בהמראתו. אלא ודאי משמע שעל כל חלוקה היו עולים, ואפילו על חלוקת תלמיד כדפירש המורה, וה"נ משמע בהדיא בברייתא דלקמן [פ"ח ע"ב] דתני בה הוצרך דבר לשאול שואל מב"ד שבעירו, אם שמעו אומרים להם, ואם לאו באין לזה שסמוך לעירו וכו', עד אלו ואלו באין ללשכת הגזית, דמשמע להדיא דעל כל חלוקה שהיה ביניהם היו עולין, ומתוך כך לא היו [מ]חלוקות בישראל כדתני התם בהדיא, מיהו אין חייב על המראתו (אבל) [אלא] זקן שראוי להורות ולא תלמיד [שלא] (ש)הגיע להוראה. והאי דקתני במופלא שבב"ד הכתוב מדבר, לא אתא אלא למעוטי תלמיד, שאין חייב על המראתו, ואפילו אי משכחת בשום דוכתא שקורא הגדול מופלא שבב"ד, כאן קורא מופלא לכל זקן, לפי שהוא מופלא אצל התלמיד, ומופלא היינו מוסמך שראוי להוראה. ומאי דתני [מ' ע"א] י"ב מזכין ואחד [עשר] מחייבין זכאי, אין צריך לפרש שהיה המופלא מהרוב כדפירש מז"ה, דסתם קתני, ואי איתא, תלמודא הוה מפרש לה, אלא ודאי בכל אופן הדין נגמר ע"פ הרוב, שהתורה אמרה [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות, ולא היה מתעכב הדין עד שיעלו לב"ד הגדול אלא היה הדין נגמר מיד ע"פ הרוב כדין תורה, ואדרבה אם ראו כלם לחובה פוטרין אותו כדאמרינן לעיל בפ"ק [י"ז ע"א], וכל דין שהיה בחלוקה נגמר על פי הרוב. ומה שאמרה תורה לעלות לב"ד הגדול, לא כדי לגמור את הדין היו עולין, שכבר נגמר הדין ע"פ הרוב, אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, ולזה היו עולין אפילו על חלוקת התלמיד ואע"פ שלא בא מעשה לידם באותה שעה, ומשהמרה בב"ד הגדול והורה לעשות שלא כדבריהם אם היה זקן הראוי להוראה חייב על המראתו, ואם היה תלמיד אינו חייב בהמראתו.
<h2>דף פח:</h2>
מעיקרא אי אמר טעמא מקבלין מיניה. פירוש, מעקרא, עד שלא המרה בב"ד אי אמר טעמא (ולא מקבלין, כגון אי אמר טעמא), כגון שאמר כך אני מקובל מרבותי שהפוער [עצמו] לפעור וקמיכוין לבזוייה, שפיר דמי, מקבלין מיניה האי טעמא ולא קטלינן ליה. ואע"ג דמסית לא בעי התראה, ה"ז סבור שהדבר היתר גמור ואין כונתו לעבור על ד"ת, ואין בידינו להורגו, אבל כששמע הוראת ב"ד ולא נמנע מלעשות הרי הוא חייב מיתה על המראתו.
<h2>דף פט.</h2>
ובעדים זוממין כתיב בהו והנשארים דלאו כ"ע חזו לסהדותא. פירוש, דהא איכא קרובים ופסולין שאין ראויין לעדות, ואע"ג דפסולין ראויים לו להיות כשרים, שיכולין לעשות תשובה אם ירצו, מ"מ הקרובים אינן ראויין לאותה עדות, אבל זקן ממרא כל אדם ראוי ללמוד תורה ולהיות זקן ולהתחייב בהמראתו על הוראה כזו שהורה על אסור התר או על התר אסור.
<h2>דף צ.</h2>
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים ואין תורה מן השמים ואפיקורוס. אי קשיא, דהא בפ"ק דר"ה [י"ז ע"א] קא חשיב טובא, דאמרינן התם אבל המינים והמסורות והמשומדים והאפיקורסים ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפרשו מדרכי צבור ושנתנו חיתתם בארץ החיים ושחטאו ושהחטיאו הרבים כגון ירבעם בן נבט וחבריו יורדים לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות, שנאמר [ישעי' ס"ו] ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, גהינם כלה והם אינם כלים, והכא לא חשיב כל הנך. וי"ל שזה התנא כולל כלן בכלל אפיקורוס, שהפורשין מדרכי צבור בכלל אפיקורוס הם, וכן הנותנין חיתתם בארץ החיים שמטילין אימתם על הבריות, והמסורות, כלם כפרנים הם, וקרינן בהו [במדבר ט"ו] והנפש אשר תעשה ביד רמה, והם כמשומדים לכל התורה כלה, וכדאמרינן בפרק השולח גט [גיטין מ"ה ע"ב] ספר תורה תפילין ומזוזות שכותבן מין ומסור פסולין שנאמר [דברים ו'] וקשרתם וכתבתם, כל שאין בקשירה אין בכתיבה, ומשמע שהמסור אינו בקשירה, שהוא ככופר בכל התורה כלה, ודומה לאפיקורוס ולאומר אין תורה מן השמים. והמורה אין גורס שם שפרשו מדרכי צבור, דה"ג לה בסדר עולם, שפרשו מדרכי צבור כגון המינים והמסורות, שכלם פרשו מדרכי צבור הן נקראין, ופירשו מדרכי צבור לאו מילתא באנפי נפשה היא, ועיין מה שכתבתי שם.
ורבינו משה כתב בפ"ג דהלכות תשובה [ה"ז] ה' הן הנקראין מינין, האומר אין שם אלוה, ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שנים או יותר משנים, והאומר שיש שם רבון אחד, אלא שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל, וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים. ודבריו הן חוץ משיטת התלמוד, ואמנם כי כן הדעת מכרעת, וכן פשוטן של מקראות, שהקדוש ברוך הוא אינו גוף ובעל תמונה כמו שנאמר [ישעי' מ'] ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו, וכל הדמיונות שראו הנביאים אינן אלא כדרך הנבואה, כמו שנאמר [הושע י"ב] וביד הנביאים אדמה, שהקדוש ברוך הוא היה מראה לו דמיון נכבד (לפי שלא) [כדי ש]ידע הנביא כי זו הנבואה באה לו מאת הקדוש ברוך הוא, אבל עיקר [הקדוש ברוך הוא] אין לו סוף [אולי צ"ל גוף]. וכן הדבר ידוע לכל חכמי לב, אבל מי שיטעה בכך ולא ירד לעמקו של דבר, ומבין המקראות כפשוטן וסבור שהקדוש ברוך הוא בעל תמונה, לא נקרא מין, שאם כן הוא הדבר, איך לא פרסמה תורה על דבר זה ולא גילו חכמי התלמוד להודיע דבר זה בגלוי, ולהזהיר נשים ועמי הארץ על כך שלא יהוא מינים ויאבדו עולמן, הלא כמה איסורים קלים כגון איסור מוקצה וכיוצא בו, חיברו חכמים כמה הלכות והרבו כמה דקדוקין להעמיד כל דבר על מכונו, ועל דבר זה שכל האמונה תלויה בו ויש בו כרת בעולם הזה ובעולם הבא, איך לא הורו חכמים על דבר זה בגלוי. אלא ודאי לא הקפידו לכך, אלא יאמין אדם [את] הייחוד כפי שכלו, ואפילו הנשים כפי מיעוט שכלן, שאמר משה ע"ה שמע ישראל ה' אלדינו ה' אחד, ו(מ)שמע לשון שמועה ולשון קבלה, שעל פי שמועה ועל פי קבלה יאמין דבר זה, ולא נתן משה תורה לישראל אלא בדרך אמונה ובדרך קבלה, וכן חכמי המשנה וחכמי התלמוד לא נתעסקו אלא בדרך קבלה ובדרך אמונה, ולא הורו לדרוש ולחקור על ענין הא'לות ועל ענין שאר החכמות כלל, ואם היו יחידים שהיו בקיאין בהם לא היו מורין בהם לרבים, שלא צותה תורה להורות על אלה הדברים. הנה מה שאמר הצדיק [איוב כ"ח] והחכמה מאין תמצא וכו', אלדים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, ויאמר לאדם, הן יראת ה' היא חכמה, וסור מרע בינה, הא לך בפירוש, שלא נברא האדם אלא לירא מהקדוש ברוך הוא ולסור מרע, ולא להתבונן במעשיו הנוראים של הקדוש ברוך הוא, וחכמי ישראל שהיו בקיאין באלה החכמות, סתמום וסתרום, ולא רצו לפרסמם לרבים, ולא חששו ללמוד לשום אדם שאין הקדוש ברוך הוא גוף, שאין חשש בדבר זה כאשר ביארתי. ומה שכתוב [דברים ד'] ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה, לא בא הכתוב להזהיר אלא שלא לעשות תמונה, כמו שכתוב בסוף הפסוק [שם] פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, אבל אם יחשוב אדם שהקדוש ברוך הוא בעל תמונה, לא הקפידה תורה בכך, וכמה היו מחכמי התלמוד הקדושים, שמהם תצא תורה לישראל, שלא נתנו לבם להתבונן בענין האלהות, אלא הבינו המקראות כפשוטם, ולפי תומם חשבו כי הקדוש ברוך הוא בעל גוף והתמונה, וחלילה שנקראו מינים לאשר נאמר עליהם [תהלים ט"ז] לקדושים אשר בארץ המה וגו'.
ואמנם מה שכתב רבינו משה בפרק (ז') [א'] מהלכות יסודי התורה [ה"ז], ופירש שם שהקדוש ברוך הוא אינו בעל גוף ותמונה, כלם דברים נכוחים הם. אבל מה שכתב בסוף הלכות תשובה [פ"י ה"ו] צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות המודיעין לו את קונו, וכן כתב ברוב מקומות, הדברים הללו אינן מדרך תורתינו, שחכמי התורה הזהירו שלא ללמוד במעשה מרכבה ושלא לדרוש במעשה בראשית לרבים, כמפרש במסכת חגיגה [י"א ע"ב], ולפיכך נזהרו חכמי ישראל הקדמונים מלחבר בהם שום ספר, ומה שהיו יודעים באלו מהם כלו היה על פי הקבלה שהיו מקובלים יחידים, ולא מהספרים שחברו בהם חכמי אומות העולם, שהם נוטים כלן למינות, שאומרים אין תורה מן השמים, וגם חושבים שהעולם קדמוני וכופרין במה שכתוב [בראשית א'] בראשית ברא אלדים, וכל הענין. והנה אריסטוטליס, שהוא רבן של כל הפילוסופים ומימיו הם שותים וספריו הם הוגים, דבריו הם דברי מינות, והוא אומר שאין הקדוש ברוך הוא משגיח על בני אדם כמו שכתב בשמו רבינו משה במורה הנבוכים בפרק דעות בני אדם בהשגחה [ח"ג פי"ז] אמר שדעת אריסטו שהשגת השם תכלה אל גלגל הירח, ועוד כתב שם שכל מה שתראה מענייני בני אדם המתחלפין יחשוב אריסטו שהם במקרה גמור, וזו מינות גמורה, שעוקרת כל התורה כולה ואומר לית דין ולית דיין, ועליו אמר דוד ע"ה [תהלים י'] על מה נעץ רשע אלדים אמר בלבו לא תדרוש, וספריו ספרי מינות, ועליהם נאמר בתלמוד [ק"א ע"ב] ההוגה בספרים החיצונים אלו ספרי מינים, ור"ע היה אומר ההוגה בהם אין לו חלק לעולם הבא, ואפילו אם היו חביריו חלוקין עליו, יתכן שחולקים במה שאמר אין לו חלק להעולם הבא, אבל מ"מ אסור להגות בהם, מפני שנמשך בהן למינות, ועוד ששיטת התלמוד היא כר"ע בפרק ידיעות הטומאה [שבועות ט"ו ע"ב] כאשר אני עתיד לבאר [ק"א ע"א], ועל כאלה הספרים אמרו [חגיגה ט"ו ע"ב] על אלישע (ד)אחר שהיו ספרי מינין נושרין מחיקו, ועוד אמרו [שם י"ד ע"ב] ד' נכנסו לפרדס, ולא נכנס אחד ויצא בשלום אלא ר"ע לבדו, ואם החכמים הקדמונים שהיה לבם רחב כאולם והיו חסידי עליון, לא היו יכולים לעמוד באלה החכמות ואע"פ שהיו עסוקים בהם על פי הקבלה, כל שכן בדורות האחרונים שדמו לבם לנקב המחוטטות שאינם יכולים לעמוד בהם אלא מספרי חכמי האומות שהם ספרי מינות, ואפילו דבר טוב אין ראוי ללמוד מהמינים שנאמר [משלי ה'] הרחק מעליה דרכך כמו שמפורש בפ"ק דע"ז [י"ז ע"א], הוא שאמר הצדיק [איוב כ"ח] אלדים הבין דרכה וגו', שאין דעתו של אדם משגת באלו החכמות, ואין לו לעסוק אלא בתורה שהיא יראת ה', וכן אמר הנביא ליהויקים מלך יהודה [ירמיה כ"ב] דן דין עני ואביון אז טוב לו, הלא היא הדעת אותי, נאם ה', לפי שהיה יהויקים מיקל בתורה ובמצוות והיה מפאר החכמות שיש בהן ידיעת האלוה, והיתה דעתו כדעת אריסטו, ואמר ליה הנביא ידיעת הבורא אינה אלא לעשות צדקה ומשפטיו ולקיים התורה.
ורבינו משה שנתעסק באלה החכמות, אולי מרוב חסידותו ורוב צדקתו, ומפני חכמה יתירה שהיתה בו נכנס לשלום ויצא בשלום, ואעפ"כ נחשד בעיני גדולי חכמי ישראל, ולפי שהיה כל ימיו עסקו באלה החכמות דבק לבו בהם ונקשרה דרכו בדרכיהן, שכל אדם מתפתה ונמשך לבו לדבר שהוא מרגיל לבו תמיד, וגם יש חכמים גדולים מבני עמנו שהרגילו בחכמת האיצטגנינות, ומרוב ההרגל בה והכשד שקבלו עליה נמשך לבם אחריה, ופרשו הרבה ממקראות התורה, [אבל] בין חכמי משנה בין חכמי התלמוד שכל ישראל חיים על פיהם, הם משבחים ומפארים חכמת התורה על כל דבר, הלא תראה שמואל ירחינאה שאמר [ברכות נ"ח ע"ב] נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, ואעפ"כ לא היה מתפאר אלא בחכמת התורה, כמפורש בפרק גיד הנשה [חולין צ"ה ע"ב], ששלח אצל ר' יוחנן עבורא דשתין שנין, שהיה מעבר הוא מדעתו ברוב חכמתו וברוב חשבונותיו, שעבור השנה היו עושין ב"ד בימים הקדמונים ע"י חשבון, וע"י רוב דקדוקים כמפורש לעיל בפ"ק [י' ע"ב], ושמואל ברוב חכמתו היה מחשב העבור של ס' שנה ואעפ"כ לא היה מתפאר בכך, שהיה אומר השתא יימר חושבני בעלמא שדר ליה, קם כתב ליה טעין תליסר גמלי ספיקי טרפתא, אמר עדיין אית לי רב בבבל, הרי שלא היה מתפאר בשאר החכמות רק בתורה, וגם בפרק ג' דתעניות [כ"ד ע"ב] היה רבא משתבח בחכמת התלמוד והיה תמיד [מצטער] על כי לא נענה בתפילתו להוריד מטר, והיה אומר בשני דרב יהודה כל תנויי דסדר נזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וקא מתנינן בעוקצין תלת עשר מתיבתא, הנה אלה היו גדולי עולם, וכל ישראל היו חיין על פיהם, בין בדורות הקדמונים בין בדורות האחרונים, ולא היו מחשיבין אלא חכמת התורה בלבד, וכך היו מדמין, שאין הקדוש ברוך הוא משגיח אלא על חכמת התורה בלבד, וכיוצא באלה תמצא ברוב, וגם תורת משה רבינו ע"ה וכל ספרי הנביאים אינן מוכיחין ואינן מזרזין ואין מלמדין אלא על התורה ועל המצוות, וכל הכתובים גלויים על דבר זה, וההולכים דרך עקלקלות מוצאים לפעמים פסוקים סותרים ומהפכין אותן למה שירצו, כענין שעושין אומות העולם, שמהפכין דברי תורה למינות, והחסידים הגדולים העובדים את השם מאהבה, אינן על ידי שאר החכמות כמו שכתב רבינו משה, אלא מרוב הרגלן והתמדתן בתורה ובמצות, עד שנקבע בם דרכי ה' ואין מתכונין לדבר אחר. ועל זה נאמר דרך משל [משלי ה'] באהבתה תשגה תמיד, כאדם שנותן עיניו באשה ולבו מהרהר בה תמיד ונקשר לבו מאהבתה, כך המרגילין בדרכי ה', וכענין שאמר ר' פנחס בן יאיר שהיה מהחסידים הגדולים, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי [פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי] ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, וחסידות גדולה שבכולם, שנאמר [תהלים פ"ט] אז דברת בחזון לחסידיך, כמבואר פ"ק דע"ז [כ' ע"ב]. והעוסקים באלה החכמות [וה]הולכים לעולם אחר טבעו ומנהגו של עולם, לא יאמינו אלא מה שיראו בעינים, [כמו] שנאמר [דברים כ"ט] כי בשרירות לבי אלך, וכל שנוי טבע וחדוש ומעשה קשה בעיניהם מאד, וגן עדן הכתוב בתורה [בראשית ב'] לא יאמינו אותו אלא דרך משל.
ושמעתי אומרים, גם רבינו משה נוטה ע"ז הדרך. וקשה בעיני מאד פה קדוש שיאמר כדברים האלה, שהרי התורה העידה עליו וסימנה אותו בסימניו ובמ(ב)צריו, להוציא מלבן [של] נסוגי לב, ואם בא [מי] שאומר שהוא דרך משל, אם כן נוכל לומר כי כל התורה וכל המצוות דרך משל, כמו שיאמרו אומות העולם, וחכמי התורה אמרו [יבמות כ"ד ע"א] אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שאע"פ שהרשות ביד כל אדם לדרוש המקרא בכל ענין שיכול לדרוש, כמו שאמרו [לעיל נ"א ע"ב] דרוש וקבל שכר, מ"מ פשוטו של מקרא הוא העיקר והוא האמת, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואם באת לומר בגן עדן שהוא דרך משל אע"פ שהוא מסומן בנהרות, כל שכן שנוכל לומר על שאר המקראות שהן דרך משל, וזו כפירה גדולה היא, שהרי אמרו חכמים [צ"ט ע"א] האומר אין תורה מן השמים, ואפילו על פסוק או דקדוק אחד אין לו חלק לעולם הבא, והפותר מקראות דרך משל ומוציאן ממשמעותן כופר בהן, ומבטל כל התורה, ודומה לאומר אין תורה מן השמים. ורבינו משה כתב בפ"ג מהלכות תשובה [ה"ו], שהכופרים בביאת הגואל אין להם חלק לעולם הבא, וכל שכן הכופר בגן עדן שמוציא המקרא ממשמעותו ועוקר דברי תורה, מה שאין כן בביאת הגואל, שאינו מוציא המקראות ממשמעותן, שהרי הלל שהיה מחכמי התלמוד היה אומר [צ"ח ע"ב] אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו, וכל המקראות שנאמרו על הגואל היה מפרשן לשעבר, ולא נקרא כופר בכך, שהרי היה מיישב המקראות, אלא אמרו [צ"ט ע"א] שרא ליה מריה להלל, שהרי זכריה, שהיה אחרי חזקיהו הרבה שנים היה מתנבא על הגואל, שנאמר [זכריה ט'] מלכך יבוא לך, וכל שכן הכופר בגן עדן, שעוקר דברי תורה לגמרי, שהיא כפירה גדולה, וראוי לומר עליו שרא ליה מריה, אם היה שום חכם מחכמי התורה ששגג בזה.
רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החצונים והלוחש על המכה. פירושו י"ל, שלא בא ר' עקיבא לחלוק על ת"ק, אלא מר מאי דשמיע ליה קאמר, ומר מאי דשמיע ליה קאמר, דהכי אמרינן בפרק ידיעות הטומאה [שבועות ט"ו ע"ב] ר' יהושע בן לוי מסדר להני קראי וגאני, והיכי עביד הכי, והא אמר ר' יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה, להגן שאני, ואלא אסור היכי דמי, כגון דאית ליה מכה, ואי אית ליה מכה באסור סגי ליה, והא תנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא, הא איתמר עלה וברוקק, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה, ומשמע דדבר פשוט הוא לתלמוד שהלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא, שלא נחלק ת"ק על ר"ע בזה, שאם הוא חולק עליו היאך מקשה התלמוד מדברי יחיד, ודילמא ר' יהושע בן לוי כתנא קמא ס"ל, ובכל מקום קי"ל שאין התלמוד מקשה [אלא] מהלכה פסוקה, וה"נ הלכה פסוקה היא, על כרחך שלא נחלק ת"ק עליו, כדפרישית. וכך י"ל נמי על מאי דתנן בסיפא [צ' ע"א] אבא שאול אומר אף ההוגה השם באותיותיו, דלא פליג תנא קמא עליה, דהא אמרינן בפרקא קמא דע"ז [י"ח ע"א] על ר' חנינא בן תרדיון שנתחייב בשריפה על שהיה הוגה השם באותיותיו, ומקשה התם מאבא שאול, למימרא דהלכה פסוקה היא, דלא פליג עליה ת"ק. א"נ י"ל דאפילו פליג עליה, נהי דפליג במה שאמר אין לו חלק לעולם הבא, אבל באסורא לא פליג עליה, והתם מאיסורא מקשה על מאי דעביד ר' חנניא בן תרדיון. ועיין מה שכתבתי בפ"ק דעבודה זרה.
<h2>דף צח.</h2>
אמר להם לכשיפול השער הזה ויבנה ויפול [ויבנה ויפול] ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא. פירוש, רמז להם שלא יבוא אלא לזמן ארוך, ולכשיגיע זמנו ימהר לבא ולא יתי[אש] אדם ממנו, כמו שנאמר [ישעי' ס'] אני ה' בעתה אחישנה.
<h2>דף קיב.</h2>
אמר רב חסדא בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה. עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת מותרת. מאי טעמא בהמה כמאן דלא פליגא דמיא [עיסה כמאן דפליגא דמיא]. פירוש, שהיא בעלת חיים, ואיברים היונקים זה מזה, והאיסור וההיתר מעורב ומבולבל. והמורה מפרש משום דסימן אחד של עיר הנדחת כמאן דליתיה דמי ואין לה שני סימנים להתירה בשחיטה [...] וחציה של עיר אחרת תהא מותרת, אלא ודאי טעמא הוא כדפרישית.
